לניני
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
היי...קראתי את התשובה הכנה והאמיתית שלך למיכל ואני אישית מאוד הזדהתי עם דברייך, אמנם אני לא נשואה עדיין ואין לי ילדים אבל גם אני מרגישה שעם הזמן אני משלימה יותר ויותר עם הדכאון ועם העובדה שהוא חלק בלתי נפרד ממני כמו כל איבר אחר בגוף, אני סובלת מדכאון 5 שנים שעם הזמן רק מתחזק ולאחרונה התחלתי לקחת כדורים שכמובן אני רואה בכדורים אך ורק גלגלי עזר וגם אני חושבת שזה משהו שילווה אותי כל החיים ואני יאלץ להלחם בו כל פעם מחדש, הפחד היחיד שלי הוא שיהיו לי ילדים(משהו שאני מאוד רוצה)אז לא יבואו רגעים של דכאון כמו תמיד ולא יהיה לי כוחות נפשיים לטפל בהם כמו שצריך ודבר נוסף שכאילו ממש ברור לי זה שלי בטוח יהיה דכאון אחרי לידה. אשמח לתגובה
הי כיכי, איזה כייף לקבל תשובה אישית נעמיה כזאת - תודה.. את יודעת? כשהמיילדת שמה על החזה שלי את התינוקת מייד אחרי הלידה נורא בכיתי.. בעלי שאל אותי "את נורא מתרגשת, נכון?" ואני עניתי לו: "לא, אני פשוט מבינה עכשיו שלעולם לא אוכל יותר 'להתנחם' ברעיון ההתאבדות. עכשיו אאלץ להשאר כאן ..". ומאותו הרגע, למרות שסבלתי מדיכאון קשה לאחר הלידה, התחלתי להיות אמיצה יותר ולגרש לעצמי מהראש את הרצון לגמור עם הכאב באופן סופי.. להתמודד ליפול ולקום. זה קשה ומפחיד לדעת שבכל יום אני יכולה 'לגלוש' שוב אבל אני כבר יודעת לבקש עזרה ויש לי כל מיני פטנטים שעוזרים לי שאני נכנסת לחרדות נוראיות ולתהומות של יגון. אני מאחלת לך שיהיה לך אהוב אמיתי ותומך שיודע לראות את האור שבך אפילו אם יש, לפעמים, המון עננים סביבו. אני באמת התברכתי ואני שואבת מכך המון כוחות. אני לא מתביישת במחלה ולא מסתירה אותה ומשתדלת להיות חברה טובה לאנשים שאיתי.
לי יש ארבע בנות. דווקא מיד לאחר הלידות, התפוגג הדיכאון וחוויתי התרוממות נפש אדירה. ה"היי" היה נמשך כשנה - שנה וחצי, ולאחר מכן מצב הרוח היה מתדרדר. בעלי טוען שאני צריכה ללדת ללא הפסקה כדי להשאר במצב של אושר תמידי... מסקנה - דיכאון היא תופעה אינדבידואלית, ואין אפשרות לחזות באילו נסיבות תופיע או תעלם.
ניני היי קודם כל מאוד התרגשתי מהתגובה שלך, ואני בטוחה שאת אמא טובה. אני בת 27 ויש לי חבר שלוש שנים שאוהב אותי מאוד ואני אותו(אני חושבת שהוא אוהב יותר)וזה החבר הרציני הראשון שלי ולפעמיים אני חושבת שחלק ממני איתו בגלל הפחד להיות לבד עם הדכאון ועם עצמי, הפחד מהמרה השחורה הפחד של להיות לבד, אני בת 27 ואנחנו מדברים על חתונה אבל בגלל הדכאון קשה לי להיות עצמאית ןלהגיע להחלטות ולעשות באמת מה שטוב לי...כאילו סוג של נכות... והפחד להיות אמא ולחשוף את הילדים שלי לצד השני שלי , הצד של הדכאון, הפחד לא לתפקד , את בטח יודעת איך הדכאון גורם לפסיביות לעייפות וחוסר חשק, לחוסר תפקוד במצבים מסויימים. בכל אופן...קשה להביע ולספר באמת מהי התחושה ואיך חיי ומה פחדיי, זה יותר מדי מורכב ואני גם רק לאחרונה הכרתי את הפורום ואני בקושי נכנסת לפורום כי לפי דעתי זה כבד קצת לקרוא בעיות של אחרים כי הדברים מאוד אינדבידואלים ולא הייתי רוצה להתחזק מבעיות של אחרים אבל התשובה שלך נגעה לי מאוד משום מה . ביי כיכי
