דיכאון

שלום, אני בת 23 ומזה שנתיים וחצי מטופלת אצל פסיכיאטר. לקחתי כבר כל כדור אפשרי {ציפרמיל,לוסטרל,אפקסור,ועןד כמה שאינני זוכרת את שמם} אולם אף אחד מהם לא ממש הצליח לעזור לי, לאחר תקופה מסוימת חזר והתדרדר המצב. במקביל אני מטופלת גם אצל פסיכולוגית. מה לעשות???

מיכל כתב/ה: > > שלום, > אני בת 23 ומזה שנתיים וחצי מטופלת אצל פסיכיאטר. אני בת 25 והתחלתי טיפול לפני 3 וחצי שנים. > לקחתי כבר כל כדור אפשרי {ציפרמיל,לוסטרל,אפקסור,ועןד כמה שאינני > זוכרת את שמם} כנ"ל (פרוזק, סרוקסט, לוסטרל ועוד כמה שאיני זוכרת כרגע ..) > אולם אף אחד מהם לא ממש הצליח לעזור לי, לאחר תקופה מסוימת חזר > והתדרדר המצב. מוכר, מוכר. ועכשיו אני בתקופת דרדור. > במקביל אני מטופלת גם אצל פסיכולוגית. הייתי תקופה ארוכה, אבל זה לא עזר. > מה לעשות??? לקוות לטוב... אולי זה ישתפר עם הגיל, אולי בעקבות שינוי בחיים (חתונה, הריון..) אני אשמח להיות איתך בקשר ונוכל לתמוך אחת בשניה. פתחו עכשיו גם קבוצת תמיכה. אני הודעתי שארצה להצטרף, אולי גם לך כדאי.

הי מיכל ורחלי אני יותר מבוגרת מכן ועדיין עם דכאונות לפעמים אבל רציתי לומר שתרופות הן לא כל העבודה . חתונה לא משנה את האדם ועדיין אין לי ילדים אבל נראה לי שגם זה לא משנה אותך אלא אם כן עשית עבודה עצמית פנימית. כאן טמון הכל . את (כל אחת) צריכה לשאול את עצמך את השאלות הכי קשות ולבדוק איך ניתן לשנות את החיים . התשובות נמצאות אצלנו רק קשה לשלוף אותן. מה מביא אותי לדיכאון מה עושה לי רע ולמה ? והכי חשוב מה עושה לי טוב ומה יוכל לעשות לי טוב בעתיד ? איך אוכל להביא את עצמי לכוון הטוב הזה ? הפסיכולוגים והמטפלים הם שם כדי לעזור ולא כדי לעשות עבורנו את העבודה הפנימית. צריך להפעיל אותם להבהיר להם מה אנחנו רוצים , להלחם עבור הטוב זה שווה את זה וגם הדרך הקשה הזו מעניינת. לקוות לטוב לעשות טוב ובטוח יהיה טוב

תודה על התשובה אבל להערתך על שינוי...חתונה הריון או משהו כזה אז זה ממש לא עוזר כי התחתנתי ויש לי בעל מדהים שתומך בי והכל וזה עדיין לא משנה ולגבי הריון היתה היום כתבה בYNET שהריון רק מגביר את הדיכאון

אני כבר מעל 30, נשואה עם ילדים, אקדמאית ומה שנקרא "מסודרת" אבל עדין נאבקת מאבק קשה וכאוב עם הדכאון שנולד ביחד אילתי באותו היום. תמיד אני אומרת שהדיכאון הוא התאום הסיאמי שלי.. לפעמים אני צריכה להחזיק עם הצפורניים את החיים שלי כדי שלא הכל יקרוס מסביבי וזה לא קל בכלל. מה שאני מנסה לומר זה שבעל וילדים יכולים להיות עוגן ותמיכה אבל הם לא מעלימים את המחלה. יש לי ידיים, רגליים, ראש, עיניים ו-דיכאון.. כן, זה חלק ממני ותמיד הוא יהיה שם וחוץ מתמיכה פסיכולוגית ולעיתים פסיכיאטרית ועבודה עצמית אינטנסיבית - אין לי הרבה מה לעשות. אי אפשר לכרות לי את הראש וגם לא את המחלה הארורה הזאת. אני כבר השלמתי איתה ויודעת היטב שלאחר כל נפילה תבוא עליה, אז אני בוכה ומתכנסת וממתינה בסבלנות שאחרי החושך יגיע האור.. אני מקפידה שהצד הקוגנטיבי ילווה את הנפשי ויאמר לו כל הזמן "תיכף זה ישתפר.. תמיד זה ככה, אל תשברי, תחזיקי מעמד"...