לתמר

תמר, קראתי את התשובה שלך בעמ' 940. (ושוב אני עם דמעות כשאני נזכרת בשנתיים האלו). בכל מקרה, אצלי החרדה אינה מופיעה בצורת התקף. זה פשוט חוסר יציבות מעין הרגשת סחרור ובלבול בראיה. ניסיתי פסיכולוג והבנתי שהשיטה שלו היא לתת לי כמה שיותר לצאת מהבית ולהסתובב, ואת זה אני עושה בכל מקרה. לא היה מקום שויתרתי עליו (כי יש לי גם ילדים ולמענם אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיק לחיות), ובכל זאת, בכל מקום שאני נמצאת תמיד ישנה המחשבה על החרדה ונורא קשה להנות ככה מפעילויות יומיומיות. אז איפה התקווה? שרון

שרון יקרה, כל כך מבינה לליבך ומזדהה עם כל מילה ! גם החרדות שלי הופיעו בצורה דומה מאד למה שאת מתארת , ומידי פעם "שולחות" לי תזכורת קטנה... אני חושבת שאת יכולה להיות גאה מאד בכך שאינך נכנעת, אינך מסתגרת וממשיכה בשגרת יומך. אנשים שמוותרים על דברים מרוב חרדה, עלולים להגיע למצב הרבה פחות טוב מבחינה נפשית. ( אני יודעת, הייתי שם...). בקשר לטיפול - אם הצורך שלך כרגע הוא יותר תמיכתי, או שברצונך לנסות "לעקור" את הבעיה מהשורש ( כלומר, לברר את המקור לבעיה במטרה להתמודד איתה טוב יותר), אולי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינאמית. עצם העובדה שאת מתארת סבל רב כל כך, כבר מצדיקה ,לדעתי, פנייה שכזו ! מבחינת הסיוע התרופתי - תרופות הרגעה יכולות לסייע גם לסימפטומים שאת מתארת ! ושוב, אני ממש ממליצה על יוגה או שיטות הרפייה למינהן ! יקירתי, אל תתיאשי ואל תוותרי ! אפשר להלחם בתופעה וגם לנצח אותה ! העיקר להשתדל לשמור על אופטימיות גם ברגעים הקשים. תמר.