לכל חברי הפורום

לכל מי שהצליח לצאת ממעגל הדכאון והאימה הייתי רוצה שתשתפו אותי בבקשה באיך כמה זמן ומה היה המוטיב וזאת כדי שאצליח לראות את התקווה הגעתי לפורום הזה לא מזמן בעקבות בעיות של הבת שלי היא אומנם מטופלת אבל איבדה מוטיבציה לחלוטין הפורום הזה עוזר לי להבין יותר אבל גם גורם לחרדות אז כדי שיהיה לי ולכם סוף שבוע טוב אשמח אם תשתפו אותי בסיפורי הצלחה

שלום אמא רחוקה בשבוע שעבר התכתבתי איתך, כאן בפורום,אני כמו ביתך, מרגישה דיכאון ומועקה, לא יודעת איך לפרוץ את מעגל הבדידות, ביקשת שנכתוב לך על סיפורי הצלחה, הסיפור שלי הוא לא סיפור הצלחה, אבל מצד שני כן הכרתי כמה סיפורים שהסתיימו בטוב, לפני כמה שנים הייתי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית, אומנם בבית חולים רגיל אבל עדיים מחלקה פסיכיאטרית הייתי מאושפזת עקב דיכאון עמוק 4 חודשים. הכרתי במחלקה הרבה אנשים, משכמם ומעלה, אנשים עם קרירות, השכלה אנשי משפחה, שנפלו לבור הזה של הדיכאון, כיוון שהיה להם קשה לצאת לבד, הם היו צריכים עזרה קצת מעבר, עזרה אותה קיבלו במחלקה. הכרתי גם אנשים צעירים, כמוני וכמו ביתך, שענני הדיכאון השתלטו עליהם ושיתקו אותם. אותם אנשים קיבלו טיפול ראשוני במחלקה, קיבלו כלים לצאת איתם לדרך, תקופה מסויית הייתי בקשר עם חלק מהם, שעלו והצליחו, המשיכו לקחת כדורים, וללכת לשיחות. לצערי אני לא דוגמא טובה, עכשין אני שוב בדיכאון, בוכה מכל שטות, מתרגזת מכל דבר, חושבת על המוות, רוצה למות, מדמיינת לי בראש איך תראה ההלוויה שלי, מה אמא שלי תלבש ומה היא תגיד. אני לא יודעת מה זה מוות, לכן קשה להגיד שאני רוצה למות, אני פשוט יודעת שאני לא רוצה לחיות, אני לא אצטרך ללכת לעבודה המטופשת שלי, לא אצטרך להאבק עם מבחנים ועבודות, לא אצטרך לראות אנשים שאני לא אוהבת, אף אחד לא יכאיב לי , והרשימה עוד ארוכה, בטח תגידי שיש גם צד שני, שאני אפסיד הרבה דברים כמו....... זהו שאין לי מה להפסיד, משפחה? לא שמים עלי! חברים? אין לי! בעצם אין לי כלום, אני סתם מושכת מיום ליום. אבל אני לא רוצה לייאש אותך, כתבת שביתך בח"ול , אני לא יודעת מה היא עושה שם, אולי שתבוא קצת לפה אם זה אפשרי? אל תשפטי את ביתך, אני זוכרת שכשנכנסתי למעגל הדיכאון ההורים שלי אמרו לי שהם רק אוכלים ממני חרא כל החיים. אז אך תשפטי את ביתך, את תחשבי שהיא מפונקת או עושה את זה בכוונה, אני מרגישה את הכאב שלה דרך הדברים שאת כותבת. אם תרצי- אני אכנס בסוף שבוע כמה פעמים לפורום, אני גם יכולה להמליץ לך על ספרים "חשכה נראית" כרגע שכחתי מי המחבר, על ניצחון הדיכאון, ויש עוד כמה ספרים אופטימיים בנושא אז בנתיים שתשצעי רק בשורות טובות מביתך, ותחזיקי גם את מעמד, את מזכירה לי את אמא שלי, גורמת לי לחשוב עליה, לנסות לתת לה תקווה ...

ריגשת אותי במשפט האחרון שכתבת אני יודעת כשאדם בתוך דיכאון קשה לא לחשוב על אנשים אחרים אבל גם קשה לאנשים שאוהבים לקבל את ההתנהגות ואני בתור אמא נלחמת כל הזמן במחשבות כמו שציינת שהיא מפונקת וסתם מקטרת כי כביכול יש הכל כסף לימודים תמיכה אז ל מ ה אבל אני אוזרת כוחות וסבלנות שכבר נגמרים גם אני לא גרה בארץ ואני נוסעת השבוע לבת לביקור של שבוע היא רוצה להפסיק ללמוד שוב ולחזור הביתה אבל בפעם הקודמת אחרי שבועיים היא התחרתה וזה היה כבר מאוחר רציתי רק להגיד שאני מעריכה כל מאמץ שמישהו עושה כדי לעזור לעצמו אבל צריך שיהיה מאמץ אחרת שום כדור ושום טיפול לא יעזור וצריך את האמונה הבסיסית שהכל זמני ולהאמין שעוד יהיה טוב להסתכל בהומור על המצב העכשוי ולקוות לטוב אני אנסה גם לקיים את המשפט האחרון

שלום לך, אני לא כל כך מבינה מה קורה אם בתך אבל כמו שביקשת אני יכולה לספר על עצמי. זה סיפור ארוך, אנסה לקצר אותו. הרבה שנים הייתי ילדה עצובה, בערך מגיל 7 והלאה. היו לי בעיות חברתיות נוכח היותי בת יחידה, לא הצלחתי להבין מצבים חברתיים, חשבתי שכל תשומת הלב צריכה להיות בי כל הזמן, ניסיתי לרצות את ההורים שלי כל הזמן שלא יהיו עצובים מודאגים או כל תחושה אחרת לא נעימה. גדלתי בתחושה שאין מישהו שממש מגדל אותי שומר עליי ודואג לי. בבי"סיסודי עשו עליי חרם במשך שנתיים, לא דיברו איתי שברו לי חפצים, פעם אף פגעו בי פיזית. קינאו בי בין השאר - הייתי מאוד חכמה, היו הרבה סיבות ליחס שזכיתי לו, חלקן תלויות בי ובהתנהגות שלי. בכל מקרה החווייה של החרם רדפה אותי הרבה שנים. הרגשתי יוצאת דופן, לא רצוייה, לא מסוגלת להתחבר אל קבוצות של אנשים. תפקדתי תמיד, הגעתי להישגים בצבא, בלימודים אקדמאיים, אבל הייתי בתחושה של לבד וומתוך התגוננות תפסתי עמדה שאני לא צריכה אף אחד (כמובן שזה לא נכון, אבל אז הרגשתי כך). ראיתי שמשהו לא בסדר, והלכתי לטיפול פסיכולוגי, במהלכו צפו ועלו כל מיני חוויות כואבות, נכנסתי מחדש לסיוטים שלי, לדכאון, למדתי הרבה דברים על קשר ואמון עם המטפל שלי, נפתחתי מחדש אל מישהו, בניתי איתו אמון - הוא היי ה הראשון שלא איכזב אותי או פגע בי באישהי צורה. דרכו למדתי על אהבה וחברות וקשר באופן כללי, אך עדיין בחוץ, בחברה לא לגמרי הצלחתי להשתלב כאשר הייה מדובר בקבוצה של אנשים (באחד על אחד לא הייתה לי כ"כ בעייה) החוויות הטראומטיות של חרם הציפו אותי ולא הייתה לי שום דרך לשלוט עליהן (ככה זה עם זכרונות טראומטיים בשונה מזכרונות רגילים). הרגשתי כאילו אנשים נגדי, לא אוהבים אותי, צוחקים עליי וכיוצא בזאת. הכוחות שלי לאט לאט התדלדלו, הייתי בחרדות רבות שהתפתחו אט אט למצב פסיכוטי-פראנואידי. פוטרתי מעבודתי והרגשתי כי כמעט לא נשאר לי כלום בחיים. אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית, קיבלתי טיפול תרופתי (אנטי פסיכוטי) וכשיצאתי מהפסיכוזה הפראנואידית הייתי בדיכאון, לא ראיתי טעם לחיים, לא האמנתי שיהייה יותר טוב, הייתי עייפה וחסרת כוחות. בשלב זה התחלתי גם טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני. במקביל כל הזמן הייתי גם בטיפול פסיכולוגי. התרופות משני הסוגים עזרו מאוד, לאטלאט מצבי השתפר. שיניתי מקום מגורים (עברתי עיר) והתחלתי מחדש. מצאתי עבודה, חזרתי ללמוד, הבנתי מהם הפחדים שלי, הטראומות, ושייתכן שהמציאות שונה. הבנתי שבילבלתי בין הפחד למציאות ושחשבתי שמה שאני מפחדת ממנו כאילו קורה באמת. אני מאמינה שללא התרופות לא הייתי מסוגלת לצאת ממעגל האימה הזה. התרופות איפשרו לי לראות את המציאות בצורה צלולה יותר. לראות שיש גם אנשים טובים, אנשים שמעוניינים בחברתי, אנשים שאיכפת להם ואנשים שמעריכים אותי. גם הטיפול הפסיכולוגי היי ה בעל חשיבות מכרעת - הוא הייה הפתח לקשרים אחרים, האמון שהייה כ"כ שבור בעבר "תוקן" בקשר עם הפסיכולוג, בעדיו אני לא יודעת איפה הייתי היום. ולמרות המחיר של ההצפה הרגשית והחוויות הקשות שעולות במהלך טיפול - זה הייה שווה. לפעמים על מנת להמשיך הלאה ולעלות יש קודם לרדת אל התהומות הכואבים. היום אני שנה אחרי האישפוז במחלקה הפסיכיאטרית, לומדת מקצוע שמעניין אותי, יש לי חברים חדשים, אני מרגישה טוב בחברה בה אני נמצאת, אני עובדת בעבודה שמעניינת אותי. אני בריאה. בשבועות האחרונים הפסקתי גם את הטיפול התרופתי - כמובן במעקב של פסיכיאטר, מתוך שיקול דעת שזה כבר בסדר. אני במצב יותר טוב ממה שהייתי אי-פעם. אז יש סיפורים טובים. הדרך שלי הייתה מאוד ארוכה, במהלכה הייה הרבה סבל וקושי, הרבה כאב, בעיקר לפתוח מחדש חוויות כאובות, אבל אם יש אומץ לעשות זאת מתוך הבנה שהבעיות לא יכולות להיעלם סתם, אז יש גם תקווה. בכדי להגיע למקום טוב יש לעבד את המקומות המסוייטים, ואם יש צורך אז גם להיעזר בתרופות. כדאי להיזהר שהטיפול הפסיכולוגי לא יהייה מציף מדיי, אבל הוא המפתח להחלמה לדעתי. אני מקווה שעזרתי לך במשהו. מקווה שמצבה של בתך ישתפר. תחזיקי את את התקווה גם כשהיא לא מסוגלת לעשות זאת. אשמח לעזור לך בכל דרך שהיא, את מוזמנת לשאול אותי כל שאלה שעולה בראשך.

> בערב יום העצמאות של שנת 2000 היגעתי לפסיכיאטר עם נפש > מנופצת לרסיסים. הייתי במצב שהמטלה הקטנה ביותר והחיכוך > הקטן גרם לי ליפול על הריצפה בלי יכולת לזוז. שלושה שבועות > לאחר שהתפרץ גל הדיכאון הגעתי למצב שנפלתי מרותק למיטה 24 > שעות בלא יכולת לזוז. > פניתי לרופא הוא הסתכל עלי באמפטיה ואמר לי "זה לא מצב מסוכן". > > שבועיים לאחר מכן נתן לי הפסיכולוג מכתב לפסיכיאטר בו הוא > מבקש ממנו לרשום לי ריטאלין. הפסיכיאטר אמר לי בעדינות לרדת > מהנושא וכשהתעקשתי הוא זימן אותי לפגישה של שעה וכתש אותי > בצורה כזאת שרק רציתי ללכת הביתה. > > שקלתי להחליף את הרופא ופניתי גם ל "מכבי טבעי" בבני ברק. > > לפני שהגעתי למכבי טיבעי היה לי תיקול בעבודה שגרם לי למחשבות > אובדניות קשות ולריתוק למיטה. פניתי לאחי הוא צילצל לרופא > הרופא ניער אותי הרגיע אותי הוציא לי מהראש את המחשבות האובדניות > ואת הסכנה של כניסה לפסיכוזה. > > בגלל הכניסה לאירוע הנקודתי החריף והיציאה ממנו ובגלל שהבנתי > שהרופא הוציא לי מהראש את נושא הריטאלין רק בגלל שאיכפת לו ממני > חל מפנה דראמטי והתחלתי להתאושש בצורה מרשימה. > > עכשיו לגבי מכבי טיבעי. > > היגעתי לרופאה הממיינת חודשיים לאחר הטיפול בסרוקסט . > היא שאלה אותי למה היגעתי אליהם אמרתי לה שזה בגלל שאני > חושש לקחת תרופות לצמיתות. > הרופאה המליצה על צימחי מרפא וביו פידבק. > החזרתי את התיק לקבלה וניסו לקבוע לי תור לביו פידבק כמעט בכח. > שאלתי לגבי צימחי מרפא ואמרו לי שצימחי מרפא יש רק בראשל"צ. > > 3 יומים לאחר מכן שאלתי את הממיינת בטלפון מתי הזמן המתאים > להתחלת טיפולים . > בנוסף לכך שאלתי את הממיינת אם להתחיל ביו פידבק או צמחים. > היא ענתה בשאלה > > "שאול אתה רוצה לקחת סרוקסט כל החיים ?" > > כמובן שהרופאה המליצה להתחיל מיד גם ביופידבק וגם צמחים. > > הספק התחיל לקנן בי ואמרתי להם שלפני שאני קובע תור לטיפול > בצמחים אני רוצה לשאול את המטפל בצמחים מספר שאלות. > > שלחתי פקס למטפל בצמחים ואמרתי לו שמוקדם לדבר על טיפול בצמחים > כל עוד לא הותאם הטיפול התרופתי המתאים על ידי הפסיכיאטר. > > המטפל בצמחים הסכים איתי ואמר לי שאין לי מה לבוא אליו > כל עוד לא יקבע הרופא את ההרכב התרופתי מינונו ומשך הזמן > בו אזדקק לטיפול התרופתי. > > פניתי לנציבת פניות הציבור של מכבי והמנהלת הרפואית של מכבי > טבעי ענתה לי תשובה שהיתה צפויה להתקבל כלאמר התחמקות. > > בדיעבד התבררו מספר דברים. > > 1. ההנחה שאזדקק לתרופות לצמיתות הופרכה הרופא שלי יזם > את הפסקת הטיפול התרופתי. > > 2. לא הבנתי בזמנו שעיקר הטיפול בבעייתי הוא הישיבה מול > הפסיכיאטר שיודע לבחון את מצבי הריגשי. רשת הביטחון שלי > היום היא הידיעה שאני יושב מול איש מקצוע שיודע להתייחס > למצב ריגשי ולהרגיע. > > ברור לי שלא מטפל בביו פידבק ולא מטפל בצמחים מיומנים > לבחון מצב נפשי וריגשי. > > 3. לדיכאון לקח כמעט שנה להתפוגג מעצמו ופסיכודינמיקה או > טיפול אלטרנטיבי אפשריים רק לאחר התפוגגות התסמינים > הדיכאונים דהיינו לפחות 9 חודשים אחרי שהאירוע החל > > > זאת אומרת שמכבי טבעי היו מוכנים לא רק לגנוב אותי אלא > גם לדפוק לי את הבריאות בשביל כסף > > תודה שאול > > >

משתפרת יקרה כל כך מרשים הסיפור שלך מהמקום המדוכא שלי. אמנם הכימיה מתחילה להשפיע אבל אז אני רואה כמה שינויים אני צריכה לעשות בחיי, וכבר אי אפשר להתחפר יותר בתירוץ של הדיכאון. מקבלת הרבה עזרה ומתמכרת לחוסר עשייה עם פחד לקחת אחריות ולגדול. האם זה דיכאון או עצלנות? גם לי הסטוריה פסיכוטית ודכאונות מהעבר. האבחנה- מניה דיפרסיה, ועכשיו אחרי הלידה השניה שלי יצאתי מאיזון והמטפלת שלי טוענת שעוד לא חזרתי אליו. אלא שבינתיים חזרתי לעבודה ואני חסרת ביטחון ברמות שמשתקות אותי, מתלבטת אם בכלל יש לי את הכישורים לעסוק במקצוע שלי אלא שאין לי כנראה את הפריבילגיה להתלבט בשלב זה של חיי. מה יהיה? כנראה שדברים יסתדרו השאלה רק מתי ומה יהיה המחיר.

אמא רחוקה ויקרה שלום מאוד מרגש לקרוא את הדאגה הרבה שלך לביתך. גם לי יש אמא רחוקה מאוד שגרה בארץ ואני לא. רק רציתי לתת לך נקודה למחשבה. אני לא יודעת בת כמה ביתך ,אבל יש שלב , והוא חשוב מאוד , שצריך דוקא להתנתק מהקשר של אם ובת . וכמה אני יודעת שניתוק גאוגרפי לוא דוקא מנתק נפשית. ודוקא כשמתחיל הניתוק הנפשי מתחילים החיים העצמאיים. כמובן שתמיכה ואהבה את יותר ממוזמנת לתת לה כל חייה אבל חייה הם שלה ומה היא עושה איתם ואיך זה עניין שלה בלבד שאת לא צריכה להכנס אליו. היא צריכה לטפל בעצמה מתוך רצונה ולא מתוך רצונך ואת רק יכולה לעודד. כמה ברת מזל היא שיש לה אותך.

לצערי הבת שלי שלא היתה תלותית בי בכלל פתחה תלות לא הגיונית היא בימים האחרונים מתקשרת כל שעה וכמה שאני מנסה להראות לה בצחוק שהיא פתחה זאת כי החבר עזב ולא בגלל אהבת אם אני כן מאמינה שהגוזל צריך לעוף אבל נשברו לה הכנפיים ואני צריכה לאחות אותם וואלוהים יודע איך היא בת 23 שעד לפני כמה חודשים היתה נשיאת ארגון הסטודנטים המצטיינים באוניברסיטה בארצות הברית והיום לא מסוגלת לכתוב שעורים עצוב כל מה עכתבת וכתבו אחרים ריגש אותי מאוד ועכשו אני כותבת עם דמעות בעניים כי כמה שאני מנסה לא נראה לי שאני מצליחה ואני מפחדת שאני אשבר

לאמא רחוקה מישהי כתבה לך שאולי עדיף, במקום לדבר ולתת עצות, לקחת את הבת ולעשות דברים מהנים. אם את נוסעת לבקר אותה - זו עצה נהדרת. בנוסף, אם הבת שלך במצב של "נפילה" אולי הלימודים וכל הקטע של המצוינות לא מתאימים לה בשלב זה. את רוצה לעזור לה אבל רוצה שהיא תמשיך ללמוד, אולי היא צריכה ממך גיבוי להחלטה לעזוב הכל ולקחת פסק זמן. אני הייתי במצב שלך לפני שנתיים, כשלבת שלי נשברו הכנפיים, ופיתחתי ממש אובססיה למצב שלה . תנסי לעזור לה עד כמה שאת יכולה אבל קחי לך פסק זמן, לכמה שעות ביום, מהמחשבות עליה. זה יתרום לשתיכן. (קל להגיד, קשה מאד לעשות). אין לך מושג עד כמה אני מבינה אותך. שיהיה רק טוב. אמא קרובה

תודה לכל חברי הפורום ובמיוחד למי ששיתף מניסיונו האישי. אני יודע שאין זה קל לשתף, קיימת מידה מסויימת של חסיפה ולעתים גם חזרה על הדברים הכואבים. באמת שהתרשמתי מהאנשים ומהדברים שנכתבו תודה לכולם ושבוע טוב הידש

בוקר טוב יש לי בן בן 23 שסובל מדיכאון שהתחיל ערב גיוסו לצבא. הוא שרת ביחידה מובחרת וכעבור שנה עזב לעבודות שירות כי הדיכאון הכריע אותו. היום, שנתיים לאחר מכן הבנתי ממנו שכל מה שהוא צריך כרגע זה הרבה אהבה ותמיכה. אם כל הקושי והצער שלי, הוא אינו לומד, למרות שהינו בעל פוטנציאל.. הוא לוקח אפקסור שמאוד עוזר לו, ואילו אנחנו לא מתערבים בקצב הרצון שלו להתפתח. בנתיים הוא גר לבד, עובד לקיומו וכל מה שמעניין אותי זה איך הוא מרגיש ביום יום. חשוב לי לדאוג לו לדברים הבסיסיים ולתת לו כמויות עעעעעעעעעעענקיות של חום כל השאר זה עיניינו... הרבה כוח והרבה מאגרים של אהבה בהצלחה