"החיים זה רק תור לפגישה עם המוות..".

שלום לד"ר לפני מספר ימים שאלתי שאלה שטרם נענתה-שמתי לב כי לכל שאר התשובות ענית ועל השאלה שלי פשוט דילגת, האם זה אומר שהתשובות שקיבלתי מחברי הפורום היו מקצועיות ברמה העונה על הנידרש ולכן חסכת את תשובתך המלומדת? תחילה חשבתי לחזור על שאלתי , אבל עתה התחרטתי , שום תשובה, שום יעוץ שלך, של כל רופא או פסיכולוג מלומד אחר לא יעזרו ולא ישנו דבר, הרי החיים ישארו כמות שהם, קשים רעים ומסריחים, ובסוך נמות כולנו והתולעים יאכלו אותנו, ואני חושבת לעצמי למה לא לקצר את ההליך . אבל לעולם לא יהיה לי את האומץ לעשות את זה, הרי אני פה רק להעביר את הזמן בשורות טובות

אם את פה רק להעביר את הזמן אז לפחות תנסי להעביר אותו בצורה הכי טובה שאת יכולה להיות סרקסטית לא יעזור לך ואם לא תאמיני שיש אפשרות לעזרה אז לא תצליחי תני הזדמנות לאנשים ולמטפלים לעזור לך ואולי להפתעתך זה יצליח ואומנם החיים קשים ואף אחד לא ישקר בנושא אבל תנסי למצוא את השמחה בדברים הקטנים של החיים ואולי תופתעי לטובה אני כותבת לך בגלל דאגה כנה כי אני שומעת את הבת שלי מכתיבתך אבל את לפחות מנסה להכנס לפורום ולשאול וזה גם טוב יהיה בסדר אני יודעת ומבטיחה לך

שלום לאמא רחוקה קראתי גם את דברייך בנוגע לדאגתך לביתך, וגם בי עלתה המחשבה שאולי זאת אמא שלי עשוייה להיות מעברו השני של מסך המחשב, רק שאמא שלי בחיים לא תבין איך משתמשים במחשב....... אני לא יודעת בת כמה ביתך, אבל דאגה הוא תמיד דאגה, ללא קשר לגיל. גם אמא שלי דןאגת , אני בטוחה, אני כבר לא מתקשרת אליה להגיד שרע לי ומשעמם לי ואין לי חברות, כי במילא היא לא מקשיבה, אני מתביישת להגיד , אני מתקשרת רק בנושאי יום- יום דברים קרים וטכניים. האם ביתך קרה מחוץ לבית? אני גרה מחוץ לבית, בד"כ נוסעת להורים לסופישבוע, אבל כשהם פוגעים בי, א]ילו בגלל שטות, אני "מענישה" אותם ולא נוסעת. אני לא קוראת לאמא שלי "אמא" אני קוראת לה בשמה הפרטי. לא אני לא מאומצת, אבל "אמא" זאת מילה שמביעה חום ואהבה, ולצערי זה לא היחס ביננו, למרות שאמא שלי תגיד כמה היא אוהבת אותי, וכמה אני יקרה לה, וכמה היא דואגת לי.אני בטוחה שכמוך , היא דואגת. כמו ביתך, גם אני בודדה, אין חברים, אני בסוף שנות העשרים, אומנם גרה מחוץ לבית, אבל על חשבון ההורים, עובדת בעבודה מטופשת, ורק השנה התחלתי סופסוף ללמוד לימודים אקדמיים. קשה להיות לבד, הטלפון היחיד שמצלצל הוא הטלפון שך אמא שלי שמתקשרת ובאמת מנסה להיות קרובה, אבל עכשיו זה מאוחר מידי. אני יודעת אמא שלי הלכה לייעוץ פסיכולוגי בנוגע אלי- איך להתנהג אלי. גם אני הייתי בטיפול, אבל הפסקתי, עכשיו אני לוקחת רק כדורים אנטי דיכאוניים. תביני את הכאב שלנו, את הבדידות, את הקושי, בלי לרצות כל דבר נראה שחור, ותמיד חצי הכוס היא ריקה.כן ההורים שלי אוכלים ממני חרא, וחבל לי עליהם, בגלל זה אני חושבת שלפעמים המוות עדיף, אבל עדיין אין לי אומץ אז תחזיקי מעמד, אני מקווה שמצבה של בתך יהיה טוב ושפעם תוכלי להזכר ולא להתגעגע לתקופה זאת. ממני אחת שנמצאת באותה סירה כמו ביתך

המחשבה על חוסר התייחסותו של ד"ר הידש מבטאת את כל הגישה שלך לחיים שממשיכה בהודעה שלך. ד"ר הידש מרגיש לעיתים שתשובה מבעלי ניסיון אישיולא מאיש מקצוע יכולותלפעמים להועיל יותר. יכול להיות שעוד יום או יומיים , אחרי שכל חברי הפורום הגיבו, הוא יאמר את דעתו. אם תחשבי על זה, אם מישהי כמוני שהייתי בדיכאון (ואולי עדיין קצת עכשו) תאמר לך דברים מתוך ניסיון אישי ומתוך הבנה אמיתי של הסבל הרב שיכול להיות שאת עוברתף את לא יכולה להתעלם מזה לגמרי בטענה שאני לא מבינה על מה אני מדברת. אני מבינה בדיוק, לצערי, מה קורה. אם ד"ר הידש ייתן לך עצות תוכלי תמיד לדחות אותן על הסף בטענה שהוא לא מבין כלום, עצותיו לא ישימות כיוון שהוא לא היה במקום בו את נמצאתולכן לעולם ל יוכל להבין. החחים שלנו הםמה שאנחנו עושים מהם. זה נשמע קלישאה אמריקאית דביקה, אבל זה ככה. אמא שלי סופר מעצבנת אותו כמעט כל יום. פעם, לםני תחילת הטיפול הייתי מסתובבת בתחושה איומה אחרי כל ריב איתה שהיא שונאת אותי, שאין אף אחד בעולם במבין אותי, שבכלל לא הייתי צריכה להיוולד, או שכל החיים שלי ימשיכו להיות ככה, רצופי סבל וחוסר שלווה. היום, לעומת זאת, אני יכולה לריב עם אמא שלי ואח"כ להיות עם זה בסדר לגמרי כי ברור לי שאמא שלי אוהבת אותי מאוד גם אם היא לא טורחת לומר לי כל יום, ושכל מה שהיא עושה זה בגלל הדאגה העצומה שלה אלי והחרדה שאם אני אפעל בדרך אחרת ממה שהיא חושבת אני אפגע. ככה יש לי יכולת להמשיך לאהוב אותה וגם לעשות מה שאני חושבת שנכון בלי להתמלא ברגשות אשם. אני חושבת שהשינוי האמיתי יבוא אם תחליטי פשוט שאי אפשר יותר עם הסבל, ותריצי לעצמך בראש את המחשבה שיכול להיות אחרת, יכול להיות טוב. אני לא אומרת שאת חייבת להאמין במחשבה הזו, אבל את מוכרחה לחשוב אותה. איחן תשובה אחת או משפט אחד שיגרום לחיים שלך להתארגן בצורה נפלאה כך שלא תסבלי יותר, אבל יש דרך חיים שיכולה לגרום לך להנות ממה שקורה גם אם זה לא הכי מושלם בעולם. מה שרשמת מזכיר לי את עצמי בהמון תקופות בחיים שלי. השינוי האמיתי בא שכהבנתי שאני סובלת מאוד, ואני לבד לא מצליחה לצאת מהמצב הזה, ואני רוצה לצאת, רוצה להרגיש טוב, רוצה להיות מאושרת ולחיות חיים נורמאליים. ואז הלכתי לטיפול והחלטתי שאני יוצאת מזה וייהי מה ואני עושה כל מה שקשה לי וכל מה שנראה לי שאני לא מסוגלת, מסתכלת לקושי בעיניים ועושה בכל כל מה שנראה לי בלתי אפשרי. לא תמיד זה הלך, אבל practice makes perfect. ככל שעושים את זה יותר, יותר קל להמשיך. בהתחלה הייתי מכריחה את עצמי ללכת ברגליותר מחצי שעה (כי כל יציאה מהבית הייתה לי סיוט). הייתי עוצרת לפחות עשר פעמים בדרך וחושבת לחזור הביתה . הייתי עוצרת נושמת עמוק, מזכירה לעמי למה אני פה , למה ז חשוב שדווקא עכשו למרות שזה נראה בלתי הגיוני לחלוטין, חשוב שאני אלך ברגל עוד קצת. אין מה לעשות, זה עובד, בגדול, אני ממליצה ללכת לטיפול, תרופות, כדי להתחיל להניע את הגלגלים, וטיפול קוגניטיבי כדי להתחיל לנסוע ממש.

שירה שלום תודה על התייחסותך, אני יודעת שאת מבינה, גם אני מבינה אנשים אחרים שכותבים כאן. אבל אני פשוט מיואשת, נגמר לי הכוח. אני כן לוקחת כדורים אנטי דיכאוניים-אפקסור- יכול להיות שהמינון לא מתאים- יכול להיות שהתרופה לא מתאימה, אני הולכת לפסיכיאטר פעם בחודשיים- זה הקצב שהוא מכתיב, רבע שעה אצלו, "אז איך את מרגישה?" מרשם, תור לעוד חודשיים, 350 ש"ח וזהו , ,,, עד עוד חודשיים. נכון שיש גם טיפוליים של שיחות, הייתי בכל כך הרבה, אצל כל כך הרבה אנשי מקצוע, באמת טובים שבטובים, אין לי טענות אליהם, אבל אני פשוט שונאת את הקטע של לבוא לדבר לפני מישהו זר,,,, זה ממש לא עזר לי. אז בקיצור אמרתי נואש והפסקתי עם כל הטיפולים הפסיכוליגיים הללו. אני מסתכלת על חיי- מאז מעולם חירבנתי לעצמי את החיים, למרות שהיה לי הכל " זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום" ( יונה וולך) בתיכון, תלמידה טובה, תעודת בגרות טובה אבל בודדה תמיד לבד- לבד למה? בגללי? כי לא יצרתי קשרים ותמיד התרחקתי. בצבא- החלטתי - דף חדש! הייתי בתפקיד מאוד נחשב בצבא, מאוד יוקרתי, היתה כזאת הזדמנות לשינוי, הכל היה אצלי בידיים, אבל אז.... כנראה הגיע הדעכאון שתמיד קינן בי לשיא: אבל אז לא ידעתי שזה דיכאון, בקצרה: בכיתי ללא סיבה, בכל רגע אפשרי ישנתי, לא החלפתי בגדים ועוד המון סימפטומים, אני לא ידעתי מה קורה , המפקדים שלי חשבו שאני מפונקת- (אם הבעיה היתה מאובחנת- הייתי מקבלת כדורים) בסוף ניסיתי להתאבד- וגם בזה לא הצלחתי, וכמובן ששוחררתי מהצבא, על 21 ממש כבוד גדול! וופה הסיפור רק מתחיל, והיו עוד הרבה ירידות בדרך ואין לי כוח עכשיו להכנס לזה. אני מודעת לנושא שאני בדיכאון וצריכה כדורים ושיחות, אני יודעת שהחיים זה מה שאנחנו עושים מהם, אבל לא נשארו לי כוחות. בכל מיקרה תודה לך והמון הצלחה

התור ארוך ארוך אז לא לדאוג.. אפשר עד סוף התור לחיות...לנסות לפחות... ואין כאן שום פרוטקציות דחיות תורים וכדומה........... לא יעזור כלום. לחשוב על זה ב"עמידה הארוכה בתור".

ערב טוב, אני מבין שנפגעת וצר לי על כך, כמובן שאני יכול להסביר שכמו שבשירשור הזה, הדברים האמתיים והחמים של הכותבות עדיפים על אלף עצות מקצועיות.... אני באמת מאמין בכך ולכן לא ראיתי מקום להתערב. גם כעת אני כותב רק בגלל הערתך. למרות שלא כתבתי אני קראתי את מכתבך אז וגם את המכתבים כעת מההתחלה ועד הסוף. צריך להפריד בין שני דברים, דיכאון ובדידות. הדיכאון היא הפרעה אולי מחלה, אולי דבר גנטי, ואולי ביוכימי. עם זאת הבדידות קשורה למעשים שלנו. נכון שאנשים מופנמים נשארים יותר בבית ופוגשים פחות חברים לכן גם הסיכוי ששני אנשים מופנמים יפגשו ויתאהבו קטן יותר. אבל זה בהחלט אפשרי וקורה כל יום. מאחל לך הרבה אושר. ואני מבטיח לך שאם אראה שאני יכול להוסיף אז אכתוב. שבת שלום הידש