אוי ווי

אחרי שלפני חודש הפסקתי עם הפריזמה, הגיע הרגע שנראה לי אני מתחילה להרגיש איך זה בלי. יש לי מצב רוח די רע. אין לי חשק לדבר עם אף אחד,יש לי תחושה שכולם נגדי, למרות שבורו לי שלא, אני מרגישה ממש רע עם איך שאני נראית ועוד כהנה וכהנה. יכול להיות שזה רק זמני אז שאני אתאפס חזרה? או שאולי היה מוקדם מדי להפסיק את הכדורים? בכל מקרה, אני ממש מתוסכלת ואןי לי חשק לכלום, כל הזמן יש לי חשק לבכות ואני מריגשה בודדה ומכוערת. נמאס לי לראות את החברת שלי מחליפות בני זוג כמו גרביים ורק אני לבד, נמאס לי שאני נראית כמו תפו"א בהריון, נמאס לי ליות מידה 48 במכנסיים ולדעת שגם הקיץ הזה אני לא אכנס לבגד ים שלי. נמאס... כן, זה בערך מתמצת את ההרגשה שלי בזמן האחרון...

הי מתוקה אני שמחה לשמוע ממך פה ולהוואי שבשורות יותר טובות. שירה, יתכן ויש לך נפילה אך נסי לא להיכנס מכך ללחץ יתכן שזה רק משברון שיחלוף ולא בטוח שתצטרכי לחזור לכדורים. אם זאת, את צריכה לעקוב אחרי המצב ולא להזניח. נסי להעסיק את עצמך בדברים שאת אוהבת ולהשאיר כמה שיותר זמן פנוי. שירה יקרה, אני כל כך מבינה את התיסכול שלך לגבי המשקל. את יודעת, אף פעם לא הייתי רזה אבל מידה 42 היה עולה עלי. מאז שהתחלתי עם הסטרואידים בתוספת הכדורים האנטי דכאוניים עליתי למידה 46 ועכשו עם הגדלת מינון הסטרואידים נראה לי שזה יהיה במגמת עליה. זה מעצבן , זה מכעיס אבל את יודעת זה לא סתם קלישאה- מראה חיצוני זה באמת לא הכל והכי חשוב זה מה שהאדם משדר כלפי חוץ. בנוסף, עם מאמץ אפשר לשנות את המראה ונכון שזה דורש השקעה ועקביות אך זה אפשרי ואת זה חשוב לזכור. שירה יקרה, אני מקווה שהמשברון שאת חווה יעבור מהר ואם תרצי את תמיד יכולה לדבר איתי שלך, אריאל

אני לא נכנסת ללחץ מהנפילה , אלא פשוט מרגישה רע. מראה חיצוני זה לא הכל, אבל הבעיה היא מידת ההשקעה בניסיון לרדת במשקל מול חוסר ההצלחה. נגמר לי השבוע המנוי לחדר כוש וגם מתחילים המבחנים, ואין לי בכלל חשק לעשות ספורט. זה הרבה זמן ניהל אתי, כמה ספורט אני עושה, באיזו תדירות, כמה אני רצה וכמה אני אוכלת ונימאס לי נורא. זה מעייף. נמאס לי גם מללכת לדיקור כי זה גם לא עוזר, וגם חשבתי לעשות אולי הפסקה עם הפסיכולוגית, למרות שברור לי שאני אמשיך כי זה הדבר היחידי שמצליח להחזיק אותי. אני מסתכלת במראה ופשוט בא לי להקיא. הקפלים הנוזלים בבטן, החזה שלי שכבר גדל מעבר לכל פרופורציה, הצלוליטיס בירכיים, הפנים שלי שהוספה להם עגלגלות וסנטר כמעט כפול. בסילבסטר יצאתי עם חברות שלי ודווקא די נהניתי, אפילו קמתי לרקוד אחרי ששנתיים לא העזתי מרוב בושה הבעיה היא שאחרי שעבר ההיי של הערב ושל הבילוי, נזכרתי איך למרות שתמיד רקדתי ממש טוב, אף אחד לא הסתכל עלי, אלא רק על החברות שלי. זה חלק מהכיף שחסר לי. לא שאנ ימצפה שכל אחד יתחיל איתי, אבל פעם לפחות הייתי מושכת תשומת לב. הגעתי למצב ממש מגוחך. לא נעים לומר, אבל פשוט כל בחור סביר שעובר לידי ויש לי איזושהי אינטראקציה איתו, עושה לי את זה. השבוע היה לי ממש לא נעים כי לא הפסקתי לחשוב על הרופא נשים החדש לי. וזה באמת אף פעם לא קרה לי. זה עבר, אבל הרגשתי נורא עם זה. אני מרגישה כמו נער בגיל ההתבגרות עם סערת ההורמונים הזו. זה כל כך לא נעים כי ברור שזה לא יכול להגיע לידי מימוש בשום צורה עם אף אחד...