איך מתנהגים עם אדם שאובחן בסכיזופרניה?

אחי אובחן בסכיזופרניה. הוא סובל מבעיות נפשיות זה כעשור (הוא בן 27), פעמיים ניסה להתאבד, אך בשתי הפעמים ידע מצוין שמעשיו לא יביאו למותו, אלא ניסה למשוך תשומת לב ואולי רצה שיוכיחו לו כי הוא חשוב פה. הוא לא מנותק מהמציאות, לפי מיטב הבנתי לא רואה הזיות ולא שומע קולות, ולא מדבר שטויות - לכן האבחון קצת הפתיע אותי. הבעיה היחידה היא שיש לו תנודות במצבי רוח, בעצם לפי עדותו כל הזמן הוא חש ריקנות פנימית וחש מיותר בעולם הזה, וכאשר הוא בדכאון הוא אומר שאף פעם לא יהיה לו טוב והוא לא רוצה לחיות. מכל מקום, שאלתי היא האם כדאי לבקש חוות דעת נוספת? הוא כבר מטופל אצל הפסיכיאטרית שאיבחנה אותו, ונוטל זיפרקסה ומשהו כמו נוסטרל. אחרי כמה שבועות אין שינוי ניכר במצבו. שאלה נוספת שלי היא האם אפשר לעשות משהו בנוסף לטיפול הרפואי/תרופתי, ואיך אנחנו, קרוביו וחברים, אמורים להתנהג? הוא רציונליסט, אדם חושב ופיכח ובהחלט מודע למצבו ולא מתכחש לאבחון, וגם נוטל את התרופות בלי בעיה (וגם זה מעורר בי ספק לגבי האבחון). בכל מקרה, האם לדבר אתו על מחלתו? האם לדבר על הבעיות הפסיכולוגיות שלו, או שאין טעם והכל נובע מהסכיזופרניה? והשאלה האחרונה היא האם אכן ניתן להחלים ולהשתקם מסכיזופרניה? כי מה שקראתי לא מעודד - ניתן להבין שחולה סכיזופרניה נזקק ליטול תרופות כל חייו, ושמעתי גם שחלק מהתרופות גורמות לפגיעה בתודעה ובתאי המוח. האם זה נכון?

שלום לך יאיר, סכיזופרניה אינה מחלה אחת אלא שם כולל לצורות שונות בהן היא מופיעה. בנוסף היא מופיעה בדרגות חומרה שונות ולא לכל החולים יש את אותם הסימפטומים. לא כולם מדברים שטויות והוזים הזיות. קביעת דיאגנוזה בפסיכיאטריה היא לפעמים קשה ומורכבת ויש טעויות ומשנים לעיתים את האבחנה. יש צורות של סכיזופרניה שהפרוגנוזה ( סיכויי החלמה ושיקום) שלה טובים כך שלא כדאי להרים ידיים. עם טיפול טוב ומשפחה תומכת ישתפרו סיכוייו להשתקם. לא כתבת האם היה מאושפז ומי איבחן אותו? האם הוא נמצא גם בטיפול פסיכולוגי? כדאי שיהיה בטיפול כדי לקבל תמיכה לתחושותיו ומצוקותיו. אפשר בהחלט לדבר איתו על בעיותיו הנפשיות אך אין אפשרות לצפות תמיד לשינוי בהתנהגות כי הדברים נובעים מן המחלה ואינם בשליטתו. אציין רק שאינני רופא ואני מכיר את הנושא מהתנסות במשפחה. אם יש לך שאלות, שלח הודעה ואענה.

ליאיר שלום, אכן סכיזופרניה היא מחלה קשה, וכמו בכל מחלה קשה אפשר לבקש התייעצות נוספת על רופא מומחה ולשמוע חוות דעת נוספת. זה לא מזיק וכדאי להיות בטוח באבחנה. עם זאת רוב הדברים שכתבת על סכיזופרניה אינם מדוייקים בלשון המעטה. אפשר להבריא מסכיזופרניה - כשליש מהאנשים ועוד רבים חיים טוב ללא אישפוזים. לגבי משך הטיפול זה אינדיווידואלי מאוד, בכל אופן לא כל הלוקים במחלה זקוקים לטפול כל החיים. בהחלט יש מקום להדרכה ולעתים גם לטיפול משפחתי. מחלה של בן משפחה (כל מחלה ממושכת, גם גופנית וגם נפשית) מעיקה ומקשה על המשפחה. בקיצור רב אומר שהאח זקוק לתמיכה רבה ותשומת לב, וכדאי להמנע מביקורתיות ככול שניתן, הביקורתיות מזיקה מאוד. אבל כל זאת רק על קצה המזלג.... תנסה להכנס לאתר של "זרות" ואתרים דומים ותמצא הרבה מאוד חומר. שבוע טוב דר' גיורא הידש

תודה על התגובה, הוא לא אושפז. זה כעשור הוא סובל מבעיה נפשית (הייתי מגדיר את זה כמלנכוליה פנימית, גם אם לעתים מצב רוחו טוב), לפני כ-4 חודשים הוא התחיל טיפול פסיכולוגי, ולפני כחודש הגיע לפסיכיאטרית. את הטיפול הפסיכולוגי הוא הפסיק. אני מניח שהמקרה שלו לא קשה במיוחד (טפו-טפו) כי עד כה הוא מתפקד כרגיל, לא מזניח את עצמו, גם לא מתווכח עם האיבחון ולא מסרב ליטול את התרופות. שאלה נוספת: כאשר רע לו, זה אמנם לא קורה כל הזמן, אבל קורה, הוא נוטה להסתגר ולא לדבר עם אף אחד. השאלה היא איך לנהוג במקרים כאלה - לתת לו להתבודד, או בכל זאת לנסות לדבר אתו?