ד"ר הידש וחברים אחרים בפורום;

שלום לכם, יש לי קושי מסויים בכתיבת הודעה זאת; לעולם לא דיברתי על בעיותי עם אנשים אחרים. הבעיה שלי קשורה לעבר; עד גיל 10 כמעט שלא התקשרתי עם אנשים. את רוב ילדותי בילתי בבית, בקריאת ספרים בספריה הביתית. גם כיום, בגיל 17 איני מרבה לבלות עם אנשים אחרים. לעולם לא היו לי חברים, וכמעט אף פעם לא שוחחתי עם אנשים. ועל אף זאת, אני מבין היטב את הקונספציה הזאת, אנשים. אני מחבב אנשים; לצערי - אלו שאני מחבב נמצאים בספרים בלבד. עד כה לא מצאתי עניין בשום אדם 'אמיתי'. נראה כי עולמי הפנימי, מספק את כל צורכיי באשר לצורך בקשר עם בני אדם אחרים. איני מסוגל להבין את האנשים ה'אמיתיים'. הקשר שלי עם הוריי לעולם לא היה טוב, ולפני כשנה (בגיל 16) החלטתי לעזוב את הבית. כיוון שיש לי כישורים בתחום ההיי-טק, לא התקשתי למצוא תעסוקה ולהתחיל חיים עצמאיים. רוב האנשים, אינם רואים בי אדם מוזר. המראה החיצוני שלי טוב יחסית, ואני לרוב מנומס. לעולם לא הפגנתי בפני האנשים איתם עבדתי את רגשותיי האמיתיים, ואף לא את דעותיי האמיתיות. לרוב, אני פשוט אומר לאנשים את הדבר שלדעתי הם מעוניינים לשמוע. הצלחתי להעלות את ההצגה הזאת, של "אני הנורמלי" במשך כמה חודשים. הייתי עובד יעיל מאוד, ושותפיי טענו שהעבודה איתי מהנה. גם הבוס לא חסך מחמאות. ולכן, בתקופה הזאת ראיתי ב'חריגות' (הידועה רק לי) - יתרון. שכן, בזמן שלעובדים אחרים יש משפחה ואנשים, המסיטים את דעתם מה'עיקר', הרי שאני יכול להקצות את כל זמני לפתרון בעיות קונספטואליות מסויימות. לצערי, בעוד - החזות וההתנהגות שלי הלכו והשתפרו; התחושה הפנימית הלכה והדרדרה. הרגשתי שאני מדחיק את אני האמיתי למען Role Playing אשר איני מעוניין בו. לעיתים, הייתי נכנס לדיכאון כבד במשך ימים שלמים - דבר שלעולם לא פגע בפרודוקטיביות שלי. התעלמתי מרגשותיי, והדבר התחיל לגבות מחיר כבד ככל שציר הזמן התקדם. גיליתי שע"י יצירת חתכים בחלקים שונים בגופי אני יכול להגיע לתחושה של הקלה מהמתח, ואף להגיע לתחושה של אופוריה. (במונח' פסיכיאטריים - Self Injury; Self Inflicted Violence). ככל שהמשכתי לפצוע את עצמי, כך ירדה ה'יעילות' של תהליך זה. אם פעם פציעה באורך 10 מ"מ הייתה מספיקה להתרוממות רוח, הרי שעם הזמן על מנת להגיע לתוצאה דומה היה עליי לבצע חתכים גדולים יותר, חלקם הגיעו עד 100 מ"מ. לאחר כשלוש חודשים, גיליתי שאין עוד תועלת בפציעה עצמית. הפסקתי עם הדבר. לא הייתה לי שום בעיה להפסיק, שכן עם השנים פתחתי רצון עצמי חזק. לצערי, להפסקה הפתאומית של הפציעה העצמית שביצעתי בעצמי, היו השלכות על דברים אחרים. ככל שעברו הימים, כך הפך מצב הרוח שלי ללא-יציב יותר ויותר. אם פעם, מצב הרוח שלי היה לרוב נייטרלי, הרי שכעת קצב השינוי שלו, ואף עוצמתו בכלל - יצאו מכלל שליטה. לא הייתה לי ברירה, אלא להתפטר מעבודתי. חשבתי שפסק זמן מהעבודה ותקופת מנוחה יצליחו לייצב אותי. נראה כי ההיפותיזה שלי לא הוכיחה את עצמה. ככל שציר הזמן התקדם, כך גברה אי-היציבות הרגשית שלי. רק בשבוע הקודם, ביצעתי ניסיון התאבדות. אין לי נטיה מיוחדת להתאבדות, ושני נסיונות ההתאבדות שביצעתי בחודש האחרון קרו בשעות בהן החשיבה שלי הייתה מעורפלת. בשני הימים האלו, מצב הרוח שלי קרס לדיכאון מוחלט. הרגשתי שאין עוד טעם להמשיך לחיות. לא, זה לא שהכל כל-כך רע. אבל - החיים באופן כללי אינם מעניינים אותי כל-כך. לדעתי הם צורכים יותר מדי משאבים, עבור תמורה קטנה מדי. משקיעים מחסלים חברות אשר אינן מצדיקות את ההשקעה. האם כלל זה תקף גם עליי? אני לא יודע אם אפשר לפטור את הבעיה שלי. מאז שנולדתי, הייתי בודד. ייתכן, והשלב בו אני מצוי בחיים אינו 'הדרדרות' זמנית, אלא פשוט ה'תהום' - השלב הסופי. אני דטרמיניסט. אני מאמין שחיינו קבועים, ואין ביכולתנו לשנות דבר. ולכן, אני גם לא בטוח אם ברצוני לפנות לקבלת עזרה. בבקשה מכם. אלו שייבחרו להגיב - נא לא לנחם אותי. אל תערבו כאן רגשות. בשלב זה אני זקוק לעצות קונקרטיות ומקצועיות.

הי רון בתשובתי אלייך אני רוצה דווקא להיתייחס תחילה לסוף מכתבך: "אני גם לא בטוח אם ברצוני לפנות לקבלת עזרה". אני חושבת רון שעצם כתיבתך פה מעידה על איזה שהוא רצון, מנורי ככל שיהיה כרגע, לקבל עזרה ואני שמחה שהצלחת לעשות זאת פה כי זה צעד ראשון בתהליך. אין ספק רון שהסבל הנפשי שלך הוא רב. לא, אני לא אומרת זאת מתוך רחמים אלה מתוך "עובדות יבשות" כפי שאתה מכנה. מתוך כתיבתך המשדרת מצוקה. אתה בחור מצליח ובתור אחד כזה אתה צריך לשדר לכולם שהכל בסדר. אסור להתפרק, אסור להתמוטט. הקושי שלך נובע גם מהעובדה שאינך יכול לחלוק את הרגשות עם אדם קרוב כמו חבר או משפחה ( כי הבנתי מדברייך שהקשר שלך עם הורייך לא טוב). יתכן שאינך מצליח לקשור קשרים משום שלא למדת איך? חברותיות היא אומנם תכונה אך תכונה נרכשת. אם גדלת בבית שבו לא מרבים לדבר ואין יחס חם אז טבעי שתגדל להיות מסוגר ותחסר בקישורים חברתיים ( ואינני יודעת אם זה היה המצב בביתך אני רק משערת וסלח לי אם טעיתי). רון, פציעה עצמית ונסיון התאבדות באים לאור מצוקה נפשית קשה ואינך יכול להזניח את המצב. אתה אדם צעיר וכל הדרך פתוחה לפנייך. אנא פנה לקבלת טיפול נפשי . זה תהליך וזה לא פשוט אך אם עשית את הצעד האשון שהוא בקשת עזרה והוא הצעד הקשה ביותר אז אתה על הדרך הנכונה אני מאחלת לך בהצלחה. שמור על עצמך אריאל

אריאל, תודה על התגובה. בעיקרון, אני בעד לפנות לעזרה. אבל אני סקטפי באשר לכך שבאמת אוכל לקבל אותה. דיבורים אינם עוזרים לי, אני בודק דברים לפי מבחן התוצאה. תודה בכל מקרה, רון.

שלום לך רון, גם אם יש בך התנגדות פנימית לקבלת עזרה - אם תחליט למרות הכל לפנות לאיש מקצוע טוב, אפשר לטפל בעניין. ככל שתקדים כן ייטב. אתה צעיר עדיין. להחלטה לפנות לטיפול יש משמעות חזקה מאד, והיא אינה פשוטה (בלשון המעטה). מניסיון, התהליך הטיפולי מורכב ביותר, ארוך וקשה ומעורר תוך כדי התרחשותו התנגדויות חזקות שיש להילחם בהן, ואפשר (לפחות אפשר לנסות כדי להגדיל סיכויים). דרך המחשבה הזו והפגיעה העצמית מוכרות. השינויים במהלך הטיפול איטיים מאד, ורק כך בטוח. זו המלצתי לך. בלי ניסיון "לעודד" או להתחנף - אתה נשמע בחור מאד אינטליגנטי ובוגר. ניחוש פרוע שלי שטיפול פסיכודינאמי יכול אפילו לרתק אותך מבחינה אינטלקטואלית.

טיפול ארוך וממושך עלול עוד לרושש אותי, דבר אשר בטוח איני רוצה בו.

פנה לאיבחון פסיכיאטרי. יתכן שתרופה מתאימה תפתור את הבעיות. בהצלחה.

רון אתה מזכיר לי אדם שמאד רוצה לזכות בפיס, אבל לא רוצה להשקיע כסף ולקנות את הכרטיס. אין לך ברירה, אתה חייב ללכת לטיפול. זהו. עובדה. זו אפילו לא שאלה. נכון, זו השקעה, אבל בחיים יש סדרי עדיפיות אז תכניס את הטיפול לעדיפות ראשונה, כמעט כמו אוכל. אתה מעיד על עצמך שאתה דטרמיניסט אבל עדיין אתה חסר תשובות. לך לאדם מקצועי, שיש לו הרבה יותר כלים מאשר לך בתחום הנפש, האישיות, ההתנהגות, ההפרעות, הנורמליות וכד'. לך לאיש כזה, ותפתח את כל השאלות שלך - "האם כל זה תקף גם עלי?", "אני לא בטוח אם....", "יתכן והשלב בו...". הרבה שאלות יש לך. אתה די אבוד בתחום הנפשי. יש אנשים שיכולים לענות לך, להבהיר לך (יותר נכון - לשכל שלך), ללמד אותך על עצמך ועל החיים (בעיקר שלך). אין לך את הלוקסוס להתלבט. זה מה שאתה צריך לעשות וזהו. הגוף והנפש שלך מאותתים לך שזה הזמן לקום ולעשות מעשה. והמעשה הנכון הוא ללכת ליעוץ. שאר הרעיונות שלך, לצערי, הם רעיונות נפל. תצטרך לוותר עליהם.... תרגיש הרבה יותר טוב לאחר תקופה של טיפול מקצועי טוב - מובטח. תבין הרבה יותר (כי אתה מנתח הכל דרך השכל). תרחיב אופקים, תקבל כלים, והחיים שלך יזרמו אחרת. לפחות אני בטוחה במה שאני מציעה לך. אז קדימה, נשאר לך רק לברר על מטפל/ת טוב/ה ואינטיליגנטי במיוחד. בהצלחה נעה

לרון שלום, אני מצטרף לדברים החמים והנכונים שנכתבו. לדעתי לפני שמתחילים לדון על פתרונות כדאי להגדיר את הבעיה כלומר ברפואה - אבחנה. אתה יכול לפנות לאבחון לפסיכיאטר או לפסיכולוג קליני. אפשר להתחיל רק מטסטים פסיכולוגיים ללא מעורבות רגשית או אפילו מהמבחן של( MMPI 600 השאלות) שהוא המבחן האובייקטיבי ביותר בפסיכולוגיה. דרך אגב מה עם השירות הצבאי? אני חושב שאתה עובר כעת תהליך וזה טוב, העבודה והמחמאות שקבלת סתרו מספר הנחות שחשבת שהן נכונות לגביך, לא ידעת להתמודד עם המצב החדש והגעת למצוקה שהתבטאה בחתכים ודיכאון. אני חושב שאתה עומד לגלות צדדים נוספים באישיותך שהיית מרוחק מהם עד היום אבל הם קיימים. שיהיה רק טוב דר' גיורא הידש

לרון שלום, למרות המסר הפסימי שאתה מעביר אני מרגישה מאחורי הדברים ואולי מעצם העובדה שהחלטתה לכתוב את ההודעה בפורום שיש בך גם רצון עז למצוא את האור בקצה המנהרה. ושיהיה משהו שיצליח להראות לך אותו...לכן יקירי פנה מייד לטיפול שיעזור לך לעשות את הצעד הראשון וראיה חיובית יותר של המצב. שיהיה לך רק טוב והרבה מעבר לזה. מיכל מ