הדחקה

שלום.. לפני שבועיים נפטרה אמי אחרי מאבק של הרבה שנים עם מחלת הסרטן. את הבשורה קיבלתי יפה מאוד - הייתי מוכן למותה, מכיוון שבחודש האחרון לחייה היה ברור שזה עומד לקרות, אז כבר באותו יום המשכתי בחיי, הלכתי למכון כושר, כעבור 3 ימים למשחק כדורגל, וכו'. אבל.. אני מוצא שיש מן נקודה כזאת של כאב שלא עוזבת אותי. כאילו כל הזמן יש לי עצב על הלב, אבל לא עצב שלם. אני חושב עליה כל הזמן, למרות שאני מנסה כמה שפחות. בחודשים האחרונים לא התנהגתי אליה יפה במיוחד ויש לי את הרגשות אשם האלה שאני מנסה להדחיק. כל פעם שעולה לי לראש משהו כזה, אני מכריח את עצמי לחשוב על משהו אחר. האם זאת טקטיקה טובה להתמודד עם השכול?

היי אסף אתה עבור את שלב האבל. הנושא מאד מאד טרי ולמרות שהיית מוכן לו הכאב והעצב קיימים ואפילו אחרי תקופה ארוכה, הם ישארו, פחות אולי, אבל יהיו קיימים בעת ההזכרות באמא שלך ובסיטואציות שונות. אני מציעה שתתן לזמן לעשות את שלו. תן לכאב לצאת, תדבר עליו עם אנשים שקרובים לך. יחד עם זאת, אם אתה מרגיש שבא לך לעשות ספורט, תלך לעשות ספורט ללא רגשות אשם. יש מספר רב של טקטיקות להתמודדות עם אובדן....כל אחד ודרכו שלו.

הי אסף אתה מתמודד עם דבר קשה מאוד והוא אובדן אדם יקר לך ומה יותר יקר מאמא. לכל אחת יש את דרך ההתמודדות שלו ואת "מנגנוני ההגנה" שהוא מפעיל בכדי להיתגבר על הקשיים. בשבילך להמשיך הלאה : לשחק ולצאת לבלות זה דרך להראות שהחיים נמשכים עם כל הקושי ושלא לתת לעצמך לשקוע בכאב. גם העובדה שהיית מוכן לכך נפשית ( למרות שאף פעם לא באמת מוכנים), הקלה במידה מסוימת. אל תאכל את עצמך לגבי היחס שלך אל אימך. אני מניחה שהכעס שלך עליה נבע מתוך כעס פנימי של איך את מעיזה לעזוב אותי ואלו תחושות טבעיות לחלוטין. אתה צריך להמשיך קדימה עם כל הקושי. אולי כדאי לשקול עזרה מקצועית אם ממש קשה. העזר בחברים ובסביבה הקרובה שחשובה לך שלא תדע עוד צער אריאל

לאסף שלום, אין נוסחה המתאימה לכולם וקובעת כיצד יש לעבד את האבל. לכן התנהגותך מתאימה לך ואתה יכול ללכת בדרכך. עם זאת כדאי בכל זאת לשבת שבעה, להיות עם בני המשפחה, לדבר על אמא ולדבר על רגשותיך. כדאי לדבר עם הקרובים לך כיצד הם מרגישים. שלא תדע יותר מצער דר' גיורא הידש