עזרה דחופה

שלום רב, ראשית אני חייבת להביע את תודתי על קיומו של הפורום הזה !!! אני נתונה במצוקה ומבקשת ייעוץ לגבי פניה לפסיכאטר. מתנצלת מראש שזה ארוך. אני בת 28, נשואה באושר ואם לתינוק בן שנה וחודשיים. מאז לידת בני אני חווה אושר, אהבה והרבה רגשות חיוביים בעוצמות חזקות ביותר. אני חווה אושר עילאי בחיי, אוהבת את בעלי ואת בני בעוצמות שלא ידעתי שקיימות בי. לידת בני גרמה לי לרגשות חדשים של התמסרות טוטאלית, ביטול עצמי כמעט לחלוטין. אין דבר החשוב לי יותר מאושרו של בני ושל בעלי. אני בהתמסרות טוטאלית לבן שלי, מחוברת אילו מאוד. הילד רגוע, חייכן , ומאושר. בעייותי התעוררו לאחר חזרתי לעבודה. זה החל בגודש רגשות אשמה על כל דבר. הרגשתי מצוקות אמיתיות וכואבות בכל פעם שהילד היה קצת לא נינוח, לא הרגיש טוב וכדומה. באופן אוטומטי לקחתי את זה על עצמי - בגללי. זה המשיך בכך בעד לפני כחודשיים מאז שחזרתי לעבודה הילד החל ללכת לישון ב 2:00 בלילה, וההיתי בטוחה שזה בגלל שאין לא אותי מספיק. בנוסף לרגשות האשם ( שאני מודעת לכך שאינם בהכרח פרופרוציולאלים למציאות עצמה ) החלה להצטבר עייפות איומה, שגררה אחריה אט אט תגובות של כעס ועצבים בשעות הקטנות שלי הלילה. רגשות שמאו מאוד קשה לי להכיל אותם בתוכי, ביחס לתא המשפחתי האהוב שלי. בפרט שאני יודעת שאין להם מקום אמיתי שם. כלומר, שאני לא באמת רוצה לכעוס, זה לא מה שאני באמת רוצה. זה כאילו מתפרץ מתוכי ואני לא יכולה לשלוט בזה. היום, כשהילד נרדם בשעות יותר נורמאליות - אך עדיין מאוחרות, אני מבניה שהתגובות העוצמתיות הללו באות מתוכי בכל פעם שהילד מתנגד לי כשאני במצב חלש של עייפות וכדומה ( מתנגד שאני ארדים אותו, מתנגד להכנס לאוטו וכדומה ) ואני לא מצליחה ל"השתלט " על המצב תוך מספר דקות זה מייצר לי את תגובות הכעס, שלעיתים מתפתח לסף של היסטריה. אני נכנסת ללופ כזה שלי היסטריה - אייך יכול להיות שאני מרגישה רגשות שליליים כאלה, בעוצמות כאלה כלפי סיטואציה שקשורה לילד שלי שאני אוהבת הכי בעולם, ובאופן אוטומטי אני משליכה גם על בעלי את הכעס בכדי לא להעביר אותה לבני. שוב ושוב עולות בי המחשבות לקחת כדורים ויפסיקו את התחושות הנוראיות האלו, ואת ההתפרצויות האלו ורגשות האשמה של אחרי. חשוב לציין כי עד לפני הלידה ההיתי בטיפול פסיכותראפי במהלך כשנתיים, שעזר לי בדרכו שלו. אבל אין לי את הכוחות, האנרגיות והזמן להתחיל לפרק את הכל . כל חיי עסקתי בנפשי. ועייפתי. אני רק רוצה לחיות את חיי באופטימיות האופיינית לי, באושר, שמחת חיים ושלוות נפש. שאלתי - האם ישנן תרופות שיכולות לעזור לי? האם הן לא עשויות להזיק בתווך הארוך, האם כדאי להכניס נפש בריאה לתרופה פסכיאטרית? אני אומרת נפש בריאה כי אני לא באמת מרגישה שאני צריכה טיפול ]סיכאטרי מצד אלד, ומצד שני לא מפסיקה לחשוב על האופציה הזו כיוון ולא מדובר באורח חיים בעייתי אלה בתגובות ספציפיות. אנא עזרתך בדחיפות. למי לפנות, מה לעשות? המון המון תודה, האשה שרוצה לממש את האושר בחייה ללא הפרעות... ת ו ד ה

ש. שלום, אני חושבת שכל אותן רגשות שאת עוברת זה דבר מאוד טבעי ועובר על כל אמא, במיוחד אמא לילד ראשון. הרצון לתת לילד הכל בדרכך שלך והעייפות כתוצאה מחוסר שינה וגם משגרת חיים של עבודה ובית - כל זה מצטבר ועושה את שלו. לדעתי, אל לך להחמיר עם עצמך. הכל נורמלי, טבעי וחולף. מניסיוני, תנסי לא לוותר טוטאלית על עצמך, אלא גם לדעת לפנות לעצמך זמן למנוחה או לעיסוקים שונים ל"צבירת אנרגיה". בהצלחה. פזית

תודה פזית על תשומת לבך . תשובתך מעודדת אותי.

רציתי להגיד לך שקראתי את הודעתך ונשבה ממנה רוח של אופטמיות וזה מאוד מעודד וחשוב אז כבר טוב שיש לך את זה . ברור כי טוב לך עם משפחתך וכי את מרוצה ורוצה לשמר את המצב הנתון. אני חושבת שתשובות כמו האם כדאי להתחיל טיפול תרופתי או לא צריכות להינתן בייעוץ מסודר. אולי כדאי לשקול פניה לפסיכאטר לייעוץ ראשוני. הרגשות אשמה וכעס, אין סיבה שיהיו כה חזקות ויתפסו נופח כה משמעותי מחייך . אני מקווה שתמצאי את התשובות ותעלי על דרך המלך שתשחרר אותך מאותם לחצים כי נשמע שאת אמא מסורה שמאוד איכפת לה מאחלת לך בהצלחה אריאל

אריאל יקרה, תגובתך ריגשה אותי מאוד. תודה