למה זה קורה לנו

שלום לכם יש לי שאלה אולי קצת שונה משל כולם אבל אולי זה יעניין את כולם למה זה קורה לנו ? כל החרדות פחדים התקפים ............. מה יש לנו שם במוח (בזזזזז.... אולי קצר) שמתרגם את זה לפחד ? במקום לסלק אותו ולחשוב אחרת איך אפשר לעשות את זה ? מה גורם לכל זה ? האנשים הנורמלים לא מבינים אותנו וחושבים שאחנחנו דפוקים האם היום בימנו המקרים הם רבים יותר מבעבר, או שפשוט היום מדברים על זה ביותר חופשיות חבל שהחיים לא יכולים להראות אחרת , בלי פחדים וחרדות שווא האם טיפול עוזר לכל אחד לכל תשובה שלא תיהיה אודה .

הי רונה אין ספק שחרדות ודכאונות היו גם בעבר ואם תקחי חתך של אנשים מפורסמים כגון ציירים ומוסיקאים מהמאות הקודמות תראי שרבים סלבו מדכאונות לדוגמה. עם זאת, אין ספק שהפתיחות והמודעות לנושא היא רחבה יותר היום ומפה גם קו המחשבה שהיום חרדה ודיכאון יותר נפוצים. פשוט מדברים על כך יותר. לזה צריך להוסיף את אורך החיים המודרני המאוד לוחץ של ימנו שלא מוסיף לחרדה עצמה. לגבי מדוע זה קורה, יש כאלה שיגידו שמדובר בחסרים כימיים במוח בלבד, יש היטענו שזה בגלל גורמים סביבתיים ויש הישלבו את שתי הגישות. אני מאוד מאמינה שמדובר בחסרים של חומרים כמו סרטנין בשילוב עם הגורמים הסביבתיים שאולי הביאו להיתפרצות החרדה או הדיכאון או להחמרתה. מקווה שהצלחתי לענות לך אריאל

לרונה היקרה שלום מסכימה עם אריאל בכל מילה ורוצה להוסיף התייחסות לנקודה מסוימת שהעלית בדברייך. עשית חלוקה כזו ל"אנשים נורמלים" ולשאר האוכלוסיה (שאני מניחה שגם אני וגם את נכללות בתוכה...) ואני ממש לא חושבת שהחלוקה הזו מדויקת. לא ניכנס כאן לדיון פילוסופי עמוק על "מה זה בכלל נורמליות והאם יש דבר כזה? " או האם ההגדרה של נורמליות היא זהה אצל כולם ומי קובע את זה בכלל...? בגדול, אני לא חושבת שאנחנו כחברה נחלקים ל"נורמלים" ו"לא נורמלים", ובוודאי שהשאלות שמטרידות אותך והפחדים שאיתם את מתמודדת נראים בעיניי כטבעיים ביותר, ומה יותר "נורמלי" מזה...? בשנים האחרונות למדתי שכל אדם, גם השקול וה"נורמלי" ביותר, יכול למצוא את עצמו בחיים בכל מני מצבים שהוא לא האמין שיהיה בהם, עושה מעשים שהוא לא חשב שיעשה. החיים הם לא צפויים, לחיוב ולשלילה, וגם האדם הנורמלי ביותר יכול להיקלע למצבים "לא נורמליים". אף אחד מאיתנו לא מושלם, ולאף אחד אין תעודת ביטוח כזו או אחרת, שמחסנת אותו מפני סבל או צער (חבל, אבל זו המציאות !) בשורה התחתונה, אני מניחה שמה שאני אומרת לך פה זה בעצם - אם יש בסביבתך הקרובה אנשים שגורמים לך לחוש שאת "לא נורמלית", ואם הם ממשיכים ועושים זאת למרות שהם יודעים איך זה גורם לך להרגיש עם עצמך - הייתי מציעה לך לשקול ברצינות רבה את התרומה שהם מביאים אל חייך. מגיע לך להיות בתוך סביבה תומכת, שתתייחס אליך בדיוק כמו שאת וכמו שכולנו - בנאדם, עם מכלול של תכונות מורכבות. את ההגדרות של "נורמלי" ו"לא נורמלי" הייתי מציעה להשאיר למדעים מדוייקים, אבל לא לשום דבר שקשור לנפש האדם. מאחלת לך אושר ושלווה אבישג

רונה יקרה, למה זה קורה? האם נרגיש שאנו יותר בשליטה אם נדע למה? לדעתי, החשוב הוא להתמקד ב"איך אנחנו יוצאים מזה" גם אם לפעמים לא בדיוק יודעים למה. לפעמים יש דברים נשגבים מבינתנו אבל פתירים, ועד שנדע למה - בינתיים יהיה לנו קל יותר אולי זה נכון?

גם אני שואלת את עצמי את אותה השאלה אני איבדתי את החבר שלי כשהייתי צעירה וזה השפיע עלי קשה אבל התגברתי לבד ההיסטוריה חזרה על עצמה והבת שלי איבדה את החבר שלה ומאז היא לא בריאה וזה יותר נכון להגיד לא בריאה מאשר לא נורמלית אני חושבת שיש לזה כן קשר לצורת החיים העכשווית למתח ולמרוץ אחרי ההצלחה וגם המודעות יותר גדולה אבל כל אדם הוא ישות בפני עצמו ואם תקבלי את עצמך כמו שאת כך גם האחרים יקבלו אותך ובמקום לחפש למה תחפשי איך המוטו שלי בחיים הוא של ויקטור פרנקל אדם שיש לו למה יכול לסבול כמעט כל איך

רונה, את השאלה הזאת שואל חולה לב, וחולה סרטן וחולה בטרשת נפוצה וכו'. למה זה קורה שמישהו נולד עם מום בלב, ואיך זה שמישהו מפתח גידול סרטני ואיך בכלל מקבלים מחלה כמו טרשת נפוצה. אז זהו, גם לרופאים עדיין אין תשובות לשאלות האלה. לעומת זאת, מנסים החוקרים והמדענים כל הזמן לשכלל ולמצוא איך לרפא את המחלות בעזרת תרופות, טיפולים למיניהם, חיסונים, שיטות חדשניות בכירורגיה, השתלת איברים ואפילו הנדסה גנטית. בתחום של הפרעות נפשיות כמו: חרדה, דיכאון, אובססיות וכו' (בניגוד לבעיות מכניות), אין נוסחה אחידה. טיפול מסוים שמתאים לאחד - לא יעבוד אצל האחר. כאן, מעבר לתרופות, צריך המטופל להשקיע המון כוחות, מרץ, אנרגיה ורצון כן ואמיתי להתגבר על המחשבות המטרידות, התחושות המעיקות ולנתב את עצמו לכיוון אחר, חדש. עם כל הקושי הכרוך בכך, עם כל הפחדים והחששות - הרי אין דבר העומד בפני הרצון, ואם רוצים מאד ומאמינים מאד - אפשר.

יפה אמרתן ! לא אני שאלתי את השאלה, אבל אהבתי לקרוא את תשובותיכן. חברות הפורום היקרות והוותיקות - המשיכו להפיץ מעגלים של חום ועידוד מסביבכן... באהבה, תמר.