החלטתי

החלטתי סופית לאשפז את עצמי, זה הפתרון הטוב ביותר.(הסיבות רבות מידי אין לי כוח לפרט) השאלות הן כאלה: איך עושים את זה, האם אני פשוט הולכת לשם ואומרת להם (ז"א לאלה מהבית חולים לחולי נפש) שאני רוצה לאשפז את עצמי? והאם אני יכולה לקבוע את הזמן? או שהם אלה שמחליטים? האם אני יכולה לעזוב באמצע? והאם זה משהו שנרשם לי בתיק האישי, נניח במובן כזה שהמדינה יכולה לראות שהייתי שם? יכולים לא לתת לי רשיון נהיגה? יכולים לא לתת לי להכנס למדינות כמו ארה"ב למשל? זה יכול לפגוע לי באזרחויות אחרות שיש לי או שיהיו לי בעתיד? ואשמח גם לשמוע את חוויות האישפוז של אחרים שאישפזו עצמם, כל תשובה מבורכת. יום נעים ושמח לכולם.

הי לידיה אין לי שום אינפורמציה לתת לך, רק רציתי לאחל לך בהצלחה ושתרגישי טוב הכי מהר שאפשר. אבישג

חמודה, אם אינך צריכה אל תיתאשפזי זה יכול לפגוע בך בהכל,אין חיסיון לזה. אני שירתתי בביטחון בשומרון עד לפציעה שלי והוכרתי כפצוע הלם קרב.מאחר וזה לא נראה גופני ובגלל האופי שלי החזק(היה) שרדתי.בבית חולים לחולי נפש היו שני חדרים שמשרד הביטחון קיבל בשבלנו(חיסכון בכסף)שם לא מכירים את הנושא ורצו ללמוד עלנו,חלק הסכימו ואני האדיוט בניהם.בקיצור הוצאו לפנסיה מוקדמת לקחו לי את הנשק הפרטי.והשאירו אותי יחסית להיתמודד לבד(אין גרוע יותר ממשר"הט לנושא הזה במיוחד.את תהי רשומה לכל חייך ואני חושש שיפגע בך בכל למזלי נפלתי בידי פסיכיאטר מלאך שידע שאנחנו לו שטן והישאיר רשיון רכב וכל מיני דברים שעוזרים לי לשרוד ולהרים ראש,אני לא יודע מי מגן עליך,יש לי בקשה חישבי פעמיים לפני

תודה שון וגם לאחרים... :-) ובכן, למי שלא מכיר אותי (פשוט לא היה לי את הכוח לכתוב הכל, וקוויתי שאולי הידש יזכור אותי מפעמים קודמות שבהן כתבתי כאן) אז ככה.... העיניין הוא שיש לי פסיכיאטר, ז"א, אני לא ממש בקשר איתו בשנתיים האחרונות, שבהן היתי אצלו פעם אחת, מאז שלא הייתי אצלו כשהתגייסתי לצבא... מה שהופך את זה לבערך 3 -4 שנים נטולות פסיכאטר... אבל "קיבלתי" אותו בגיל 16... ועד אז הייתי בתהליך מאוד גדול של טיפול איתו, וקיבלתי כדורים. הוא טען, שלדעתו יש לי ADHD (באמת כל חיי סבלתי מכל מיני תופעות שקשורות לזה) כל התופעות של ההתנהגות הכפייתית, שהיא חלק מהADHD , כל ההפרעות בקשב וריכוז, הדיסלקציה, הדיכאונות, זה הכל כנראה נבע מכך. קראתי על הADHD והייתי כל כך מופתעת שכמעט כל הנושאים המדוברים בספר, נוגעות אלי! אני מניחה שזו לא מחלה נפשית. אבל היו עוד דברים.... כל מיני תופעות שלפיהן הרגשתי לעיתים כמו חולת נפש.. ההרגשה הזו של לא להיות נורמלית. אני יודעת שכל התופעות האלה של הADHD הן "נורמליות" לאלה שיש להם ADHD לכן אני מרגישה יחסית "נורמלית". וזה גם ככה שאני לא בדיוק עונה על הנורמות של החברה, אז זה לא גורם לי להרגיש יותר מידי רע עם עצמי. אבל היו דברים אחרים... בערך מגיל 14, הרגשתי שיש בי איזו מחלה שמכרסמת. אמא שלי למשל, לפי דעת המשפחה סובלת גם כן מאיזו שהיא בעיה נפשית, אני לא כל כך רוצה להתחיל לפרט עליה... אני מרגישה לעיתים, שיש בי איזו מחלה מכרסמת שאף אחד עוד לא יודע עליה ואפילו אני לא. אף על פי שיש לי ADHD, אין לי מניה דיפרסיה.. ז"א, לא לפי הפסיכאטר שלי. אולם, בערך מגיל 13-14, היו לי דיכאונות וחשבתי על התאבדות וכו , והיתי מנסה לפגוע בעצמי עם כל מיני דברים כמו לחנוק את עצמי וכו, וגם כעסתי על עצמי כביכול שאין לי את ה"אומץ". אני מניחה שזה נחשב נורמלי לילדה בת 14, להיות מדוכאת ולרצות להתאבד לפעמים. אבל זה היה אחרת, זה היה בתדירויות אחרות, וגם היתי בטיפולים פסיכולוגים, פעם אחת אפילו מטעם החטיבה. העיניין הוא, שזה לא פסק! גם לא בצבא. בצבא היה לי הדיכאון הכי קשה ומוזר, זה הזכיר לי במידה רבה מאוד את הדיכאון שחווים אנשים עם מניה דיפרסיה... ראיתי רק שחור, בנשמה, בלב, בראש. ממש הסתכלתי פנימה לתוך עצמי וראיתי שחור! לא ראיתי שום עתיד לכלום, אלו היו בין הימים היותר קשים בחיים שלי.. הרגשתי שממש אני כאילו חלולה וריקנית מבפנים, כאילו אין בי כלום. הרגשתי כמו רובוט-זומבי, שאלו אותי אם אני בסדר (כי נראתי רע) ואמרתי להם "ברור שאני בסדר" מה יכולתי לומר? רציתי רק למות ואפילו כתבתי צוואה והכל. אני לא רוצה להכנס לזה עכשיו, ז"א מה קרה אחר כך, אבל היה לי מוזר, שקרה לי כזה דיכאון חמור, ובאמת, לעיתים יש לי דכאונות נוראיים... כמו הזנחה פשוט זוועתית לעצמי, שינה של שבועות, לקום בלילה "ולהתחיל את היום". הרגשה של כישלון,תיסכול, של מסכות, של אדם לא יוצלח. ולפעמים, לצד כל זה, יש לעיתים התרוממות רוח. אבל ברגע שאני נכשלת, נניח מפטרים אותי- בום. אם נאי לא עושה כלום עם זה כעבור יומיים שלושה, זהו אני בדרך לדיכאון נוסף. ברור שאני רוצה תשובה לכל זה. למה זה קורה לי , למה אני כזאת, מה התשובה לכל זה? סתם דיכאונות "נורמליים"? לעיתים, אחרי כל זה, מגיע שלב של הרס עצמי, זה מתחיל מדברים קטנים, ואז אני קולטת את זה, וטוב לי! מה אני אמורה לעשות? זה לא נורמלי, הפרוזאק לא עזר לגמרי..... חלק באשמתי , לא היתי מסוגלת להתמיד... אני מרגישה דפוקה, כאילו מצד אחד ,לא איכפת לי מאף אחד מלבד עצמי, ומצד שני, לא איכפת לי אפילו ממני. אני מרגישה שזה חלק מאיזו בעיה נפשית... האם טיפולים פשוטים יעזרו? גם אחרי כל כך הרבה זמן?