רגשי אשמה- קצת ארוך

אני כותבת לכם כי אתם נהדרים וגם רק אתם יכולים להבין גידלתי את ילדי על רגישות אהבת הזולת מוזיקה אומנות חופש בקיצור מיוחדות גיסתי גידלה בצורה הפולנית הקלאסית והבנות למדו הוראה התחתנו כמו כולם חמותי סבלה ממאניה דיפרסיה והקפדתי לקחת את ילדי לביקורעם קבועים בבתי החולים גיסתי העלימה מהבנות את הסבתא ועד היום שנים אחרי מותה הן לא יודעות כלום ולמרבה האירוניה דווקא הבת שלי אולי תאובחן במחלה הבן שלי עושה יוגה וטאי ציי גומר תואר שני ברפואה סינית ואם לו רגליים הוא היה עף בקיצור תלוש אבל מאושר הבת שלי לוקחת על עצמה את כל הסבל בעולם ולא מסוגלת להתמודד עם המציאות האכזרית אומנם עד השנה האחרונה היא הייתה יושב ראש מועצת הסטודנטית תלמידה מצטיינת וכו אבל עכשו היא לא מוצאת את עצמה ואת הטעם לחיים בתורה הפילוסופית ואומרת שבעולם כזה אין טעם לחיות ואני מרגישה אשמה נוראת האם טעיתי אם הייתי אמא אחרת אולי זה לא הייה קורה אם הייתי פחות פתוחה יותר קשה איתה היא לא הייתה מגיעה למצב הזה אם לא הייתי מתחתנת עם בעלי לא הייתה המחלה וגם לדעתי והיא עם אומרת את זה יותר קל לה להגיד שהיא אולי ירשה את זה כע כל רופא שואל על הרקע המשפחתי וישר יש סטיגמה אפילו שפה הדיכאון התפרץ בגלל מות של החבר זהו תודה אם תקראו

אמא יקרה, ממש לא ברור לי על מה ולמה ההאשמות העצמיות שלך. בתך למדה פילוסופיה ועכשיו לא מוצאת את עצמה? אז מה, זה קורה להרבה אנשים. זה נורמלי, תקין, אלה החיים. אפשר רק לקוות שהיא תעבור את המשבר ותצא לדרך חדשה ומוצלחת. אם היא סובלת מדיכאון קליני, זאת בעיה, אבל האשמות שלך לא יעזרו. אם היא אכן בדיכאון וזה אכן קשור לבעיה גנטית, אין שום טעם להכות על חטא. כל הורה מעביר לילדיו גנים טובים ופחות טובים, בתקווה לטוב, ואין בעניין זה ביטוח. (אבל אם זו בעיה בריאותית, יש תרופות שיכולות לשפר את המצב). האם טעית בחינוך ילדייך במשהו? ייתכן, מי לא טועה. מן הסתם עשית כמיטב יכולתך בחינוכם. (רק לא הבנתי למה לקחת אותם לבתי חולים). בכל מקרה אין טעם בהשוואות עם אנשים אחרים, כל אחד לעצמו, "ההצלחה" בחיים אינה בהתאמה לדגם נורמטיבי מסוים . (העובדה שבנות הדודה התחתנו וחיות כביכול בדרך נורמטיבית, אינה מעידה בהכרח על הצלחה גדולה.) חשוב שתביני שאינך אחראית לגורל ילדייך, וגם אינך יכולה להבטיח את אושרם. עלייך להשלים עם כך. הם, כמו כל אדם, נולדו לחיות את חייהם כמיטב יכולתם, על פי רצונם. כאם תוכלי לעזור להם אם תקבלי אותם כמו שהם, תתמכי בהם בדרכם, ותהיי אופטימית. שבת שלום!

אמא רחוקה אין אמא שלא עוברת רגשות אשם בחייה יהיה מה שיהיה. המסקנה היא שעשינו תמיד כמיטב הבנתנו ויכולתנו מתוך אהבה וזה מה שיכולנו לעשות.איננו מושלמים וטוב שכך וגם אם עשינו טעויות הרי התפתחנו מהם ביחד עם ילדינו ונתנו להם הזדמנות ללמוד בחיים.תמיד אנו רואים בעיות כדבר שלילי כסבל אך בעיות הן רק שאלות ותהליך החיים הוא תהליך למידה וגם אם קשה לפעמים הרי התחושה מההישג אח"כ שתהיה לילדייך היא גדולה. לפי מה שכתבת לימדת אותם להיות בני אדם ומאושרים וזו לדעתי המטרה בחיים. נראה אומנם שהם ילדים רגישים וזה לא חיסרון זו עובדה. נסי להראות להם את הצד היפה בחיים ושגם אם העולם קר ואכזר לפעמים הם האנשים עם האהבה בתוכם נהנים בעצם יותר מכולם למרות שזו עובדה מאכזבת לגילוי.בקשר למחלה אני לא מבינה זה קשור לרופא.יצא לי לכתוב הרבה מקווה שזה הועיל במשהו. דפי

שלום לך, סימני שאלה של אמהות -עולים וזה נורמלי לגמרי, בעיקר כשאנחנו עושים לעצמנו משהו כמו "סיכום ביניים"-היכן שהוא סביב גיל 50 , כשהילדים כבר לכאורה עצמאיים אבל עדיין לא לגמרי, ואנחנו אמורות "לשנות תפקיד" אבל הדברים עוד לא די בהירים. רגשות אשם..נדמה לי שהם נוצרים בנו ממש במקביל להופעת צירי הלידה הראשוניים :-) פעם צחקתי לעצמי על שתי האותיות המשותפות ל"אמא" ול"אשמה".. אבל, בנימה קצת אחרת- אולי גם את זקוקה לקצת תמיכה, למקום בו תוכלי לדבר את עצמך. עברת תקופה לא פשוטה עם עצמך. האם יש לך מקום כזה? האם תוכלי למצוא לך?מפני שחוץ מהיותך "אמא", הרי את גם "את", כלומר-"סתם את", ומגיעה לך התייחסות לכאבים הפרטיים שלך. "מה היה אילו" היא מחשבה עתיקה,אלא שספק אם יש בה איזו תועלת. "מה יש עכשיו ואיך אפשר-אם בכלל- לסייע" נראית לי כמחשבה שיכולה לקדם. ההבנה וקבלת הידיעה שאין בידינו שליטה על המתרחש בחיי ילדינו,איננה פשוטה. כשהיו קטנים,לכאורה, הכל היה בידינו. היכולת לוותר על הצורך הזה (שהוא בעיקר שלנו) יכולה לאפשר מרחב מחיה נינוח הרבה יותר. אני כותבת הרהורים ,מתוך עצמי כמובן. לא פשוט,אבל אפשרי, ללמוד קצת איך מתבוננים מן הצד, איך מציעים כתף וחיבוק וכמעט תו-לא, בעצם. חיבוק, גם לך, אמא רחוקה.

לאמא הרחוקה שלום אני מסכימה עם הנשים שענו לך עד כה. הייתי רוצה להתיחס לענין הבת. אני לא סובלת ממניה דפרסיה אבל בכל פעם שאני מתחילה להתעסק עם פלוסופיה ולמה ואיך העולם הזה, אני חוטפת דכדוך והרגשה של חוסר טעם לחיים. הגעתי למסקנה שהחיטוט הזה לא מתאים לכל אחד ואחת.וגם אם יש כאלו שזה מתאים להם לתקופה מסוימת, לפעמים זה ממצה את עצמו אחרי תקופה. מרבה דעת מרבה צער: לפעמים מאוד נכון. לאנשים כמוני חשוב להצמד לחיים עצמם, לעשיה ולמלאכה על מנת שירגישו מאושרים. כל בן אדם שוב את האנרגיה החיובית שלו ממקורות אחרים. כשמרגישים חוזק- אפשר לגלוש למחשבות פילוסופיות ביתר שאת. יותר מידי להתעסק עם זה- לדעתי עובד בצורה שלילית אצל מרבית האנשים. יכול להיות שבתך מדוכאת- לאו דווקא מניה דפרסית. ולגבי גיסתך- אם יש בעיה גנטית- היא יכולה חס וחלילה להתפרץ גם אצלהם (באמת שלא נדע- אבל זה לא יעזור שהיא מסתירה, ושעכשיו הכל בסדר). שום דבר לא קבוע בחיים ואל תקחי אותה בתור דוגמא. יכול להיות שכששני ילדיך ינשאו ויגדלו ילדים באושר, אצלה יהיו פתאום בעיות, חלילה. מאחלת לך רק טוב, וכמה שפחות מחשבות קשות. הלב שלנו זה לא פח זבל. צריך לסנן קצת את מה שמכניסים לתוכו.

כל הכבוד לכל מי שענו לך עד כה, אני מזדהה עם כל מילה. מבקש רק להוסיף בעניין רגשי אשמה. רגשי אשמה הם חלק מהחיים בכל מיני סיטואציות ובעיקר בכל הקשור לגידול וחינוך ילדים. אך הם לא מובילים לשום כיוון חיובי ולא פותרים שום בעיה. בכל תחום בחיים את יכולה לומר לעצמך שאילו היית נוהגת אחרת , חייך היו נראים אחרת ואולי הכל היה יותר טוב. כידוע אין לזה תשובה , יכול להיות שכן , אבל גם יכול להיות יותר גרוע. מה שקורה עם ילדייך בבגרותם איננו רק בגלל מטען גנטי כזה או אחר שקיבלו מההורים. העובדה שבתך לא מוצאת את עצמה לאחר לימודי פילוסופיה , לא בהכרח קשורה לחינוך שקיבלה, יכול להיות שזהו מבנה האישיות שלה ואין לו קשר אלייך. יש אנשים ש"מבשילים" ועומדים על דעתם יותר מאוחר מאחרים.

שלום לך אמא יקרה! לפני כשלושה שבועות נכנסתי לפורום הזה במקרה ומכל המכתבים שקראתי עד היום הוא מבין המרגשים ביותר והסיבה היא הדמיון הרב בתחושותנו. את בעלי הכרתי לפני 5.5 שנים ומתוכם אנו נשואים שנתיים. ולמשפחה של בעלי היסטוריה של מחלות נפשיות, ההרסנית ביותר היתה מחלתו של אחיו הבכור כמובן - סכיזופרניה. לא פעם שיתף אותי אחיו ברזי המחלה ואני נסחפתי אחריו בשאלות והתענינות רבה לגבי עולם המסתורין של המחלות הנפשיות (וכאן אני מוצאת צידוק רב למשפט שנאמר קודם מרבה דעה מרבה צרה - כ"כ נכון....). לפני כשנתיים הוא התאבד מה שהפך תריגר להתפרצות דכאון קשה אצלי-ממנו אני עדיין סובלת ביסוריים קשים. לא פעם בתקופות קשות של דכאון אני מאשימה את בעלי ומשפחתו בסבל שנגרם לי ושאם לא הייתי מכירה אותו אולי כל זה לא היה קורה... היום אני חוששת שמה המחלה/ות יתקפו בעתיד את ילדיי - ואני רק מקווה שלא. בנוסף, עפ"י התאורים שלך לדעתי בתך לוקה בדכאון ולא במניה דיפרסיה(מהכרותי את הנושא) ולכן כדאי לשקול טיפולים ואיבחונים מתאימים. אני מאחלת לכם החלמה מהירה והמון כח להתמודד. רים.