תודה לכולכם וגם תוספת קטנה

השתפכות קצרה באף מקום לא הכינו אותנו בתור הורים למצבים שיוצאים משליטתנו אני בתור הורה מרגישה חוסר אונים משווע כי אם נשברת היד אפשר לשים גבס אבל פה יש את הפחד המשתק והחרדות בתור הורה האשמות עצמיות כעסים וכולי וכולי איך אפשר לראות ילד שלך במצב כזה ולא להישבר בתור הורים נתנו כל מה שיכולנו ועוד יותר הבת שלי עמדה לגמור תואר ראשון בהצטיינות היה לה חבר משפחה תומכת כסף הכל ואתה שואל את עצמך למה אצלי המצב שונה משלכם הבת לומדת בפלורידה ואנו גרים בדרום אמריקה אני נוסעת אליה מדברת בטלפון המון אבל אני לא מרגישה אצלה שום שמחה שום רצון היא עם תרופות כבר חודש מתי מתחיל אם בכלל השיפור תודה שנית

בטיפול תרופתי נכון המצב אמור להשתפר תוך מספר שבועות.

שוב שלום לך אמא יקרה! גם אני נתקפתי בדכאון בזמן לימודי התואר שלי, הקושי היה משווע אך בכל זאת סיימתי את לימודיי ובהצלחה (קשה להבין איך...). ולשאלתך לגבי הטיפול התרופתי, למיטב ידיעתי השפעת התרופות תורגש בין חודש לחודשיים אם כי לא בהכרח יעלם הדכאון. הדכאון יכול להארך במקרה הטוב מס' חודשים(עם טיפול) ולעיתים יותר מזה. חשוב שתהיא מוכנה לתהליך הקשה, הארוך והמייגע כי ככול שתשלימי ותתכונני למצב- כך יוקל לכולם... כן, המחלה אינה נראת לעין ולכן קשה להבין את מהותה ואת דרכי הטיפול בה. אל תאשימי את עצמך אמא יקרה, אני בטוחה שבתך קבלה את הטוב ביותר בחיה אך כנראה שגנטיגה, מחסומים פסיכולוגיים וכשל סיבבתי חזקים יותר והכניעו אותנו למחלה האיומה הזאת... אני רק מבקשת מנסיוני המר תשארי חזקה בשבילה . בהצלחה רים

אמא יקרה ! עדיין אינני אמא, אבל כבת של...אני יכולה לומר לך שביזבזתי המון זמן ואנרגיות בלכעוס ולחפש אשמים לקשיים בחיי, ומה יותר "נוח" מלהפיל את האחריות על מי שגידל אותך... היום אני יודעת שלדכאון ולקשיים אחרים בחיים יש סיבות רבות. לא כולן קשורות להורים. מעבר לכך, גם אם עשו טעויות, הרי גם הם בני אדם, ומה שברור לי, זה שעשו כמיטב יכולתם! היום אני גם יודעת להעריך את "רשת הביטחון" שנתנו לי תמיד. גם כשהייתי במקומות קשים ושחורים, גם כשכעסתי ולא נתתי להם להתקרב, תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך עליהם שיהיו שם בשבילי, והידיעה הזו מעודדת ומחזקת. אני יודעת שלאמא שלי היה קשה לראות אותי במצב כזה. אני לא יודעת מה עבר לה בראש באותה עת, אבל לזכותה יאמר שלא וויתרה ולא נכנעה. גם היא גרה יחסית רחוק ממני, אבל הקפידה להתקשר כמעט כל יום, לבקר מידי פעם, לבשל לי, לתמוך ולחזק. ולסיום, אני יודעת שכרגע קשה לך לראות את "האור בקצה המנהרה", וקשה עוד יותר להרגיש כי אין לך שליטה על מה שקורה. אבל תתני לזה לרפות את ידייך ! הטיפול עושה את שלו, כל אחד בקצב אחר, אבל בסופו של דבר מתחילים להרגיש הקלה! המשיכי להיות שם בשביל ביתך. זה הדבר החשוב ביותר שאת יכולה לעשות בשבילה!

היי לאמא הרחוקה, הקשיים רבים ולעתים צריכים ללמוד על דברים שהיו רחוקים מאתנו כאשר נתקלים בהם. אני מצטרף לתשובה האחרונה על חשיבות הקשר והתמיכה. בכל זאת אשאל שאלה, ואין בכוונתי להיות ביקורתי אלא לנסות לעזור. אלו הבת הייתה שוברת רגל והייתה מרותקת למיטה למשך חודש ימים, האם היית נוסעת אליה? כוונתי רק להאיר את הדברים ולטובה ביי הידש