סבל נמשך

כבר כמעט 4 חודשים עברו מאז התקפי החרדה האיומים שחוויתי, והימים והלילות הקשים מנשוא שבאו בעקבותם. טיפול בסרוקסט הסתיים באכזבה רבה עקב תופעות לוואי שהשביתו אותי לגמרי. (נדודי שינה, בחילות, הקאות...). כיום - מטופלת מזה כשבועיים וחצי בפבוקסיל ומתמידה בפגישות שבועיות עם פסיכולוגית, ועדיין קשה... תופעות הלוואי הקשות ( שוב...) מאלצות אותי לעלות במינוני התרופה לאט מאד, ואם התרופה תעזור (גם זה לא בטוח) - יקח הדבר, ע"פ ההערכה, לפחות עוד חודשיים. אני עייפה רוב הזמן, דרוכה וחרדה, חווה תחושת סחרחורת כמעט בלי הפסקה, ולא מצליחה להנות כמעט מכלום. אבדה לי שמחת החיים. בעבודה - מתפקדת ב"מינונים" נמוכים למדיי. כמו מכונה. וכל מטלה נוספת רק מלחיצה עוד יותר. בשעות הערב - עייפה ומותשת, חסרת חשק למפגשים ובילויים. נגמרו לי התירוצים לחברים... מרגישה מנותקת מהעולם. מהאנשים. הם לא באמת יודעים מה קורה לי. מפחדת שיחשפו את "הצל השחור" שמסתתר בי. גם הקשר הזוגי נפגע . למרות עזרתו וכוונותיו הטובות של בעלי המקסים. קשה להעביר לו באמת עד כמה קשה לי מבפנים... היו לי המון חלומות - להמשיך וללמוד, להביא ילד לעולם, לטייל במקומות רחוקים... איפה הם ואיפה אני... כבר ייעצו לי להתעזר בסבלנות. אבל כמה סבלנות אפשר לגייס ועד מתי...

לתמר שלום, אכן לא קל, הדבר היחיד שאפשר להוסיף הוא לדאוג לשינה בריאה, אם ישנם קשיים בשינה אז כדאי ליטול תרופה לשינה (אפילו לא רצוף פעמיים שלוש בשבוע) וכך לאגור כוחות ולתפקד יותר טוב. באמת כדאי להתאזר בסבלנות מפני שחרדה ודיכאון הן הפרעות שחולפות. אני בטוח שתגשימי את כל חלומותיך. תשמרי על קשר דר' גיורא הידש

כואב לי לקרוא על מה שרשמת ובמיוחד קשה לי עם התכנים שכל כך זהים למה שחשתי ושמחזירים אותי אחורה. אבל אני כותבת לך תמר כי הדברים באמת משתפרים עם הזמן וחשוב לי שתדעי זאת. לפני כשנתיים וחצי כשהופיע החרדות והדיכאון הייתי במשבר של חיי ולעולם לא האמנתי שאצא מזה. העברתי שבועות בבכי ומחשבות פסיביות שהמצב שלי ישאר כך תמיד ושאם כך אז אינני חפצה בחיים. רק היום אני מבינה שזה היה ביטוי של החרדה ועוד סימפטום. אני יודעת שקשה לך לשמוע את המילה סבלנות אך זה נכון. התחלת טיפול חדש ולוקח לתרופה זמן להשפיע. בנתיים את גם בטיפול פסיכותפרי וזה חשוב מאוד. תני לעצמך זמן ותדעי שזה יעבור. את לא חייבת לספק שום תירוץ לאף אחדץ פשוט להגיד שאת מרגישה לא טוב ומי שלא יבין זאת אולי אינו באמת חבר אמת. תמר, את לא לבד. אני פה יחד איתך ואנו נעבור את התקופה הקשה ביחד, בסדר? אריאל

המון תודה ! אני לא יודעת מאיפה את שואבת את האופטימיות והכוח, אבל עוזר לדעת שאפשר לצאת גם מהבורות העמוקים האלה. אין כמו מי שהיה שם כדי להבין באמת... ושוב תודה! תמר

אריאלי רק רציתי להגיד שאת מקסימה (ודי להסמיק).

אפשר לגייס הרבה סבלנות, למרות שזה קשה מאד. את צריכה להאמין בעצמך ובתרופה שהיא תעזור. אני בהחלט מבינה אותך ומזדהה איתך. תאמיני לי שתחזרי לעצמך ויהיה לך קשה אפילו לשחזר לעצמך איזה סבל עברת. שנשמע בשורות טובות.