מעין התקף חרדה

יצאנו אני ובעלי לבלות.ראינו סרט.תמיד בלילה כשאני יוצאת למקום שיש בו המון אנשים, (זה גם קורה לי בבוקר, אבל פחות).אז יש לי תחושה של המון פרצופים מסביבי.ואני לא יודעת איפה אני נמצאת.המון אורות,המון אקשן.ואני במין ריחוף. נכנסים לבניין האופרה.נכנסים לסטימצקי.נכנסים עם עוד זוג לסרט. הסרט נחמד,הכל רגוע בפנים.אין שום חרדה.יוצאים מהסרט לתוך בניין האופרה.המון אנשים,גיסתי מדברת אליי.אני מקשיבה ,עונה לה.מדברת .אחר תופסת את בעלי ביד.בעלי חושב שמשהו לא בסדר (בעצם הוא קצת צודק).הפחד שלי,התחושה המוזרה שהכל מסביבי,מלא אקשן.ואני לא. יוצאים החוצה לכיוון הפיצה.אני רואה את הלחץ בפנים שלו.מסתכלת בפנים של גיסתי.רואה שהיא קצת לבנה.או שמא נדמה לי.ואני זו שבעצם מתחילה להילחץ.כן,אני מתחילה להילחץ מהלחץ של בעלי.וגם מעצמי.אני יותר ויותר ממוקדת בעצמי.אומרת בחביבות,טוב אולי נוותר על הפיצה ונלך הבייתה.בעלי ואני הולכים.נפרדים לשלום.הכל מסביבי מוזר,הים,האנשים ,המכוניות ,האורות.כאילו נולדתי לתוך עולם חדש.הכל מוזר.מפחיד וענק. הולכים לכיוון המאפייה.לכיוון האוטו שחנינו. בעלי שלא מבין מה קורה.רוצה לקנות לעצמו איזה מאפה .אני לא מסוגלת לעמוד במקום. מרגישה חולשה,בעיקר חוסר יציבות.שאם אני אעמוד במקום,הכל יתחיל להסתובב סביבי. הלב כאילו דופק מוזר וכבד.(אני בטח איזה חולת לב,ואף אחד לא גילה את זה-בטוח.). אני אומרת לו בוא נלך,אני רוצה לאוטו.עוד שנייה,עוד דקה.מחכים הולכת סביב המאפייה.לחץ,מתח.סוף סוף הולכים לאוטו.בעלי מלמל משהו באוטו.שהוא לא יודע אם היא מסוגלת להבין מה שיש לי.ואני שקטה,נטולת רגשות אומרת,אבל לא אכפת לי. כל כך מנוסה בחרדות האלה.שאני פשוט ממוקדת בלא לאבד את האחיזה במציאות.לא לרחף לגמרי.ולאבד קשר עם המציאות. נוסעים הבייתה.האוטו נעצר ברמזורים.זה עושה לי רע העצירות האלה.כאילו שכל עצירה זה חוסר יציבות בשבילי.השארת משהו בשבילי אני שואלת? את לא רצית.את מיהרת .אומר בעלי. נכון אני אומרת לו.אני בן אדם עסוק.אין לי זמן.מגיעה הבייתה.שולחת את אמא שלי הבייתה.ומודה לה על הביביסיטר. זהו.מגיעה הבייתה וכותבת לכם.בכי חזק בפנים.מחר מתעוררת ליום עבודה לא ברור. לא העבודה.ובעצם אם חושבים על זה.גם לא שום דבר אחר. לילה טוב.

שרונה לילה טוב תודה על השיתוף. התיאור מאוד אישי ונוגע במקומות הכי עמוקים בלב. מקווה שתחליטי לקבל עזרה כדי לפתור את הבעיה, כי את וודאי יודעת שאפשר. שיהיה לך רק טוב, שלווה ורוגע מבפנים אבישג

שרונה שלום, חבל שאת סובלת בזמן,שאפשר לטפל בבעיה ולמנוע את הסבל הזה. עברו הימים שאנשים יסבלו בשקט.ואני לא חושבת שמגיע לך לסבול בצורה כזו. אני במקומך פונה לטיפול בהקדם האפשרי. הרבה בריאות. מיכל

כואב לי לקרוא על מה שאת עוברת אך זכרי שאת לא לבד - את תמיד יכולה לכתוב פה ואנו נעטוף אותך בחום והבנה. לא יודעת כל כך איך לעודד אותך. שולחת לך חיבוק גדול גדול אריאל

שרונה יקירתי אני קוראת את מה שכתבת ואני כל כך מזדהה איתך - זהו בהחלט התקף חרדה : גם אני עברתי את אותו הדבר בדיוק - במין חרדה מתמדת - אבל כשזה קורה - מרגישים ניתוק מהעולם - כאילו שאת מסתכלת על העולם מהצד נכון ?? כאילו נדמה לך שכולם נורמליים ואת לא , הכל מוזר וגדול - בדיוק כפי שאת מתארת , כולם חיים את חייהם (לכאורה), ורק אנחנו במין בועה מוזרה שאלוהים יודע איך נכנסנו אליה , הרי לפני כן חיינו חיים נורמליים . הכי מפחיד זו תחושת הניתוק הזאת - מדברים אלייך ,ואת פשוט לא שומעת - את עסוקה במה שעובר עלייך כרגע בגוף - נדמה לך שאת עומדת לקבל התקף לב ,להתעלף, להשתגע ,למות ,- נורא ואיום . תקשיבי לי יקירה - אני ממליצה לך על ספר ,ואת רצה לקנות אותו - "מלחץ להצלחה" של "לוסינדה באסט" בהוצאת פוקס - ספר מעולה ומומלץ בחום לכל הסובלים מחרדות והתקפי חרדה - לי הוא עזר מאוד , בנוסף ,את הולכת לפסיכולוג ולומדת לעשות תרגילי הרפיה - מספר פעמים ביום . הזמן הוא המרפא הכי טוב - אנחנו פשוט אנשים רגישים יותר מאחרים , נלחצים מהר , מדחיקים פנימה , ואז הגוף מבטא זאת בהתקפי חרדה . תחזיקי מעמד אני יודעת מה את עוברת עינת