תמיכה בחברה

לא ממש מצאתי פורום שעוסק בדיוק במה שאני צריכה, ואני מקווה שיהיה פה מי שיוכל לענות, ורצוי איש מקצוע: אבא של חברה מאוד טובה שלי במצב... גרוע. הוא עבר ניתוח מעקפים לפני כמעט חצי שנה, ולפני שבוע הוא עבר התקף לב. מאז הוא בקומה, לא התעורר, והוא מאושפז רחוק מאוד מהבית... (שם הוא חטף את ההתקף לב). האיש היה חולה סכרת שנים רבות, ולרוע המזל הוא גם לא ממש טיפל בעצמו... אני מנסה "להיות שם" בשביל החברה שלי. הבעיה היא שאני לא יודעת מה לעשות... אני לא יודעת אם לשדר אופטימיות, כשבתכלס אין לאף אחד מושג אם יש מקום לאופטימיות בכלל, הסיכויים שהוא יתעורר במצב טוב ממש גרועים... והיה גם נזק מוחי איסכמי בזמן ההתקף. כלומר, הסיכויים שהוא יתעורר קלושים, ואם הוא יתעורר- אז מצבו יהיה, איך לומר- לא משהו, או שככה לפחות הרופאים משדרים (אם מישהו מכיר את הסיטואציה וחושב שיש סיכוי - שיגיד). בקיצור, אני לא אופטימית בכלל, ואני ממש לא חושבת שנכון לשדר אופטימיות במצב הזה, גם כי מבחינתי זה שקר, וגם כי זה לא כל כך טוב לנטוע תקוות שוא. מצד שני... האיש עדיין חי, ואי אפשר לתת הרגשה של "להתאבל" עליו בעודו בחיים... למרות שבעצם, גם אם המצב ישאר כך לתקופה ארוכה, היא איבדה ברוב המובנים את אבא שלה... כמו שהיא מכירה אותו. מה עושים במצבים כאלה? ואין צורך להגיד "פשוט תיהי שם בשבילה", כי את זה אני אעשה גם ככה. ההודעה קצת מבולגנת, אבל אם לתמצת, אני בעיקר שואלת: א. אם מישהו יודע אם יש מקום לאופטימיות במצב הזה ב. (ויותר חשוב), איך "לתקוף את המצב" מבחינה פסיכולוגית. אני מאוד מאוד אודה לכם אם תתיחסו.

ל-פ' שלום לפני הכל רציתי להגיד לך שהחברות ביניכן נוגעת ללב וזה מרגש לראות עד כמה את רוצה לעזור ולתמוך בה. אני מסכימה איתך: אביה של חברתך ללא ספק נמצא במצב עגום, וזו סיטואציה שקשה מאוד למצוא מאיפה להוציא את האופטימיות. ובכל זאת, כמה דברים ששווה לזכור: בכל מה שקשור למצבים של "קומה" והתעוררות ממנה - הרופאים מודים שעדיין רב הנסתר על הגלוי, והם לא יכולים ממש להסביר איך קורה לעתים שאנשים שהיו בתרדמת מספר שבועות או אפילו חודשים - חוזרים לפתע להכרה ובתהליך איטי של שיקום הם חוזרים לעצמם. וזה אכן קורה, אמנם לא בשכיחות גבוהה כמו שהיינו רוצים אבל קיים. כנ"ל לגבי אנשים שעברו אירוע מוחי - תהליך השיקום ארוך ומייגע, אבל לגוף שלנו יש יכולת מופלאה לשקם את עצמו. אדם מבוגר מאוד במשפחתי עבר אירוע מוחי קשה ובמהלך התקופה הראשונית לא היה מושג האם הוא יצא מזה. לאחר תקופה של מספר חודשים, עם הרבה טיפולים רפואיים (והרבה אמונה ורצון) - הוא חזר לתפקוד כמו לפני האירוע, רק הדיבור שלו נותר איטי יחסית. השורה התחתונה לדעתי, היא כמו שאמרת בעצמך: הכי חשוב שתהיי שם בשבילה. אולי במקום לנחש מה היא צריכה ממך, פשוט תשאלי אותה בכנות על כך; תגידי לה ישירות שאת נורא רוצה לעזור לה אבל לא בטוחה בדיוק למה היא זקוקה כרגע, ואם היא תוכל להגיד לך מה היא צריכה ממך - את תשמחי לתת לה בדיוק את מה שהיא מבקשת. ועוד דבר חשוב לדעתי - תנסי לא לשקוע ביחד איתה לתוך הצער והכאב של הסיפור הזה. חשוב מדי פעם להוציא אותה החוצה, לעשות איתה גם דברים אחרים, שלא קשורים בכלל לבית-חולים ותרופות ומצוקה וכאב. תשתפי אותה למשל בדברים שעוברים עליך, אל תחששי "להטריד" אותה בחיי היומיום שלך, להיפך - אני חושבת שאם מדי פעם היא תהיה עסוקה בדברים אחרים, הכי בנאליים ויומיומיים - זה יעזור לה להסיח קצת את דעתה ממרכז הכובד (ואיזה כובד) של חייה כרגע. ולמרות הכל, תנסי לשמור על האופטימיות. אבישג

שלום,, למרות ההסתייגות שלך אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא להיות ביחד עם חברתך. בדידות היא מחלה קשה ואם חברתך תרגיש שהיא אינה לבד אז עשית המון. אל תשכחי שאת השאלות ששאלת כאן בפורום גם חברתך שואלת את עצמה, כך שיש לכן על מה לדבר. אם בכל זאת את רוצה "לשדר" מסר כלשהו, כדאי לשדר שצריך לסמוך על הרופאים, שהם יודעים את מה שהם עושים... שחברתך עושה הכל וכל מה שביכולתה לעזור לאביה, אפשר להיות פסימיים אם המצב האובייקטיבי כזה וזה המסר של הרופאים, אולם עם הפסימיות תמיד צריך להשאיר פתח לתקווה. הרבה בריאות דר' גיורא הידש