איך אדע אם היא עברה את הגבול?

מדובר בנושא שכבר פעם העליתי פה, בנוגע לפסיכולוגית שלי ועל כך שהיא נוטה להכניס פרטים מחיה האישיים לפגישות שלנו. דיברתי איתה על זה פעם אחת אבל לאחרונה זה גורם לי לחשוב שאולי אני צריכה להפסיק לבוא אליה אם היא תמשיך כך. היא מספרת לי המון פרטים על טראומות ילדות שלה, על ההתנהלות של חייה היום, הכל כמובן כחלק משיחה ל החיים שלי- היא מראה לי דוגמה על חייה שלה. היא מציגה את הסיפורים כאילו הם מאחוריה, היא כבר התמודדה איתם והם יותר לא מפריעים לה, ולחילופין מביאה כל הזמן סיפורים כאלו ומזכירה סיפורים קודמים. זה נשמע שזה מאוד מעסיק אותה למרות מה שהיא אומרת, ולי קשה להבין איך עם טראומות רבות כלכך בלתי מטופלות במשך שנים רבות, היא יכלה לטפל באנשים אחרים... מה שעוד מפריעה לי שבאחת הפגישות הראשונות אמרתי לה שיש לי נטייה לרצות, בגלל זה יש לי קושי להיפתח, והיא גם העלתה את הנושא הזה לאורך הטיפול בכל מיני הקשרים. דווקא פה, שדי ברור שיהיה לי קשה להעמיד אותי במקומה בגלל הצורך לארצות, היא לא שמה לב שזה מה שאני עושה... זה מתחיל להרגיש כמו שאר המערכות יחסים שיש לי בחיים, לאט לאט אני מתכנסת לתוך עצמי וקשה לי לדבר על הבעיות שלי כי אני מנסה לרצות את הצד השני, הביטחון העצמי שלי יורד ואני מרגישה לא משמעותית וחשובה. אתמול חברה שלי מזה 12 שנה אמרה לי שהיא אף פעם לא ראתה אותי בוכה. מפתיע קצת... וזה לא שלא בכיתי. השאלה היא האם זה בסדר מה שהפסיכולוגית עושה? האם אני יכולה לכעוס עליה כי היא לא שמה גבולות, למרות שכבר פעם דיברנו על זה? בפגישה העוקבת אחרי הפגישה בה הבהרתי לה שזה שהיא מביאה פרטים מחייה האישיים מפריע לי ואני מרגישה כאילו אני מקשיבה לה ולא היא לי, היא כמעט פלטה משהו על עצמה אבל אז אמרה שהיא רוצה לספר משהו על עצמה אבל לאור מה שהסברתי לה, היא לא בטוחה שזה רעיון טוב, ואני כמובן תקפלתי ואמרתי לה שזה בסדר והיא יכולה לומר- מקרה קלאסי של ריצוי... לא ברור לי איך היא לא ראתה את זה. אני מאוד מבולבלת כי תחושת הבטן שלי אומרת "לא", והראש שלי אומר "לא כל כך מהר". אני כבר 10 חודשים אצלה, נראה לי שהיא הייתה אמורה להבין אותי קצת יותר טוב. מצד אחר, היא בסך הכל בן אדם ויכול להיות שעשתה טעות, הבעיה שאחרי שהיא שברה את הגבולות, נראה לי שיהיה קצת קשה לחזור אחורה... אני לא יודעת מה לעשות. אין לי חשק לעבור שוב מטפל... מצד שני, אני לא רוצה להפסיק את הטיפול כי יש עוד דברים בלתי פתורים אצלי שברור לי ידרדרו את מצבי אם לא אמשיך לטפל בעצמי. אני מקווה שהייתי ברורה בסיפורי.

הי שירה את מעלה כאן סוגיה מאוד מורכבת לדעתי, שנוגעת למהות של הקשר בין המטפל לבין המטופל. אני חושבת ששתינו נסכים עם ההגדרה שהפסיכולוגית לא אמורה להיות "חברה" שלך, אבל השאלה שנשארה פתוחה היא איפה בדיוק עובר הגבול בין חברה לבין אשת מקצוע? לפי מה שאת מתארת, אני רואה שהיחסים ביניכן מזכירים יותר שתי חברות שמשוחחות על הבעיות של כל אחת, משתפות זו את זו בטראומות שכל אחת חוותה, ואם זה כך - אולי רצוי שהיא תזמין אותך לבית-קפה וגם תשלם על המפגש במקום שזה יהיה להפך... לדעתי, חשוב מאוד שהפסיכולוגית לא תכניס את חייה האישיים אל תוך הטיפול שלך. קודם כל, מהטעם הפשוט ש: סליחה, אבל זה הזמן ש-ל-ך ורק שלך, ואת נמצאת שם כדי לעזור לעצמך ולא כדי לשמוע אותה. סליחה אם זה נשמע אגואיסטי אבל טיפול פסיכולוגי הוא בדיוק כזה - אגואיסטי, וכזה הוא אמור להיות. את שם כדי להבריא את עצמך. שנית, הכנות המרובה שלה אודות טראומות אישיות מעברה עלולה לפגום בצורת הראייה שלך אותה, כאשת מקצוע אובייקטיבית ושקולה שאמורה להוביל אותך לעבר פתרון הבעיות שלך. מבחינתי, החדר שלה אמור להיות המקום, ב-ה' הידיעה, בו את מרגישה הכי חופשיה בעולם להגיד את כל מה שעובר לך בראש, בלי לסנן ובלי לחשוש מהתגובה שלה, בלי לחשוב: "רגע, אבל אולי מה שאני עומדת לומר יזכיר לה איזו טראומה מהעבר שלה...?" שוב, גם זה עשוי להתאים ליחסים בין חברות אבל זה לא אמור להטריד אותך כאשר את מגיעה אליה על מנת לקבל שירות מקצועי שמרוכז כל כולו בך ובצרכים שלך. אני יודעת שאינך רוצה לעבור מטפלת, זה באמת מתסכל ומעצבן, אבל נראה לי שאם כבר ציינת בפניה שההתנהגות שלה מפריעה לך ובכל זאת היא ממשיכה - כנראה שזה חזק ממנה וזה לא משהו שישתנה. הגעת למצב שלא כל-כך נוח לך בחברתה, ואני חוששת שזה סימן עבורך שהגיע הזמן להחליף פסיכולוגית. בהצלחה רבה אבישג

אני רוצה לקבל כה שיותר תגובות כדי לדעת מה אחרים חושבים.

מה שלומך? ובכן, אני חושבת שאפשר להסתכל על העניין בשני אופנים. מחד - העובדה שהמטפלת שלך חולקת עימך את בעיותיה, או מביאה דוגמאות של התמודדות אישית, מראה על קירבה והערכה שהיא רוכשת אליך. אני מניחה שהיא לא נוקטת בגישה זאת עם כל מטופל, כי כמובן זאת גישה לא מקובלת. לפעמים הבאת דוגמאות אישיות בהתמודדות במצבי דחק , יכולות גם כן להקנות כלים באופן עקיף להתמודדות, אך מאידך, הטיפול כמובן לא צריך להתרכז בבעיותיה של המטפלת, שלא יווצר מצב שמתחלפים כאן התפקידים. אם הדוגמאות באות כדי להקנות כלים נוספים מתוך דוגמא אישית , שבאות להמחיש שגם המטפל הוא אדם ככל האדם, ואינו חסין מפני בעיות, ואינן מתפרסות על כל הטיפול, איני רואה בכך פסול, אך אם דרך הטיפול הזאת אינה מתאימה לך, או את מרגישה שאת הופכת להיות המטפלת של המטפלת שלך, אז כמו כל דבר, שגם אם לכאורה הוא טוב ולא מתאים לך הוא הופך להיות לא טוב. מעבר לכך, את אמורה להרגיש האם יש התקדמות במצבך, והאם הטיפול תרם לך וקידם אותך. יעל

היי שירה! עברתי טיפול אצל פסיכולוגית מהסוג שציינת. הרגשתי אז, שככה זה צריך להיות. לא הכרתי צורת טיפול אחרת. נעשינו כמעט חברות. היום אני בטיפול אחר. עם גבולות ברורים, עם יכולת להיות אני האמיתית בטיפול. לומר דברים שאני לא מעזה לומר בשום מקום אחר, בלי שום צורך לרצות, או לעשות איזושהי מניפולציה התנהגותית או מילולית. אני לא יודעת על חייה האישיים של המטפלת שלי כלום!!! אין לי מושג אם היא נשואה, איפה היא גרה, אם יש לה ילדים, לאן היא יוצאת לחופש, איפה עוד היא עובדת. זה ממש לא מעניין אותי ואני נזהרת מאוד לא לשאול שום דבר בנושא אישי. למזלי, גם המטפלת שלי לא משתפת אותי בכלום. כשהיא מדברת איתי, היא מעמידה לי את "המראה" ומשקפת לי מה קורה איתי. הדקות שאני אצלה הן נטו שלי. כמי שחוותה את שני "סוגי" הטיפול, אני יכולה להמליץ לך חד משמעית, למרות הקושי הכרוך בדבר, למצוא מטפל/ת אחר/ת. אני מכירה עוד אנשים שעברו כמה מטפלים עד שמצאו את זה שנכון להם. ואז נעשית העבודה האמיתית. ב ה צ ל ח ה רינת

היי שירה, בכוונה חיכיתי ולא עניתי לך, כנראה שהבנתי נכון שאת מחכה לתגובות רבות של אנשים שונים, אבל כעת כבר לא התאפקתי. כיוון שאני זוכר שאת שואלת שאלה זו בשנית אז ססביר מאוד להניח שהמטפלת עברה את הגבול לטעמך, וזה מספיק. אין חוקים של מינונים מתי כן ומתי לא אבל כנראה שהיא הגזימה כבר לטעמך. בנוסף לאור הטראומות והקשיים שהיא מספרת היא איבדה את הבטחון שלך ביכולת שלה לעזור ולטפל בך.. את יכולה לסיים כעת את הטיפול אצלה ולהתחיל טיפול חדש, קל לאמר משפט זה והרבה יותר קשה לבצע, ובמידה ותסיימי טיפול אם אכזבה איני בטוח שתתחילי טיפול חדש.... אפשרות נוספת היא לנסות ולהתמודד עם הקושי. ישנה חשיבות רבה להתמודד עם הקושי הזה כיוון שאת מציינת שהדברים נופלים אצלך על נקודות רגישות ומוכרות לך, הרצון לרצות.... הירידה בביטחון העצמי... את פועלת לטובת אחרים על חשבון זמנך ועצמיותך, חוסר אסרטיביות וכך הלאה. את יכולה לנסות להתמודד עם התכונות הללו שלך בטיפול. להיות יותר אסרטיבית, לתכנן ולאמר למטפלת את מה שאת חושבת, כלומר, לעבור תהליך של שינוי לכיוון שאת רוצה בו. יתכן ויהיו לך כוחות להוציא מהסיטואציה הזו את הטוב בשבילך. תמשיכי לספר מה קורה הידש

לשירה שלום כבעל נסיון רב לצערי בטיפולים נפשיים,עצתי אלייך להפסיק ומיד ,את הטיפול, למרות האמפטיה למצבה של המטפלת שלך כמו כן עצתי השניה נסי קודם טיפול תרופתי ,לפעמים זה חוסך שנים של חקירות ובירבורים

היי, אני קוראת את דברייך והם מאוד מאוד מבלבלים אותי. מצד אחד, אני מאוד מבינה אותך, כמה קשה זה יכול להיות להתמודד עם מטפלת שלא שמה לב לבקשות שלך, ושמה הרבה פעמים את עצמה במרכז ולא אותך!! אני מבינה כמה קשה ומעצבן ומתסכל זה יכול להיות. במיוחד האמון שלך שהתערער ביכולת שלה לעזור לך. מצד שני, שקראתי את דברייך, אני מוכרחה להגיד שאני קצת מקנאה. אני בטיפול שנה וחצי, אצל פסיכולוגית שלא מנדבת לי קמצוץ הכי קטן של מידע עלייה. וזה לפעמים דיי משגע אותי. אני לא יודעת שום דבר עלייה!! ממש כלום. לעיתים רחוקות שנפלט לה איזה קמצוץ של מידע הכי קטן כמו...("שהייתי ילדה אהבתי לאכול בננות") אני הכי מאושרת בעולם.........ללמוד משהו הכי קטן עלייה. כנראה ששני הגישות, אינן ממש נכונות, צריך לדעת למצוא את האיזון ביניהם. אבל אני, לעומתך, מעולם לא אמרתי לה שזה מפריע לי, ומשגע אותי..... אור (אשמח לקבל תגובה גם ממך)