רוע. אכזריות. לב קר?

הי לכולם, ולמי שזוכר אותי..... יש לי שאלה חשובה... ז"א חשובה בשבילי לפחות.. המשפחה שלי, אחותי, אבי, טוענים שגדלתי להיות בנאדם רע. שגדלתי מילדה מתוקה שאיכשהו היתה מוכנה לעזור בבית, למפלצת אגואיסטית ונצלנית. אבי טוען שאני אדם נוראי, שאין לי בעיה "לדרוך על גוויות" בפרט שלי יהיה טוב... ניסיתי לחפש שאלות ששלחתי בעבר כדי שתבינו קצת רקע, את לשווא..... לא מצאתי אותם! בכל אופן, אני חושבת שאולי זה גם קשור לזה שאבא שלי, עם כל הריספקט אליו (ויש הרבה אפילו שאולי הוא לא מרגיש) ועם כל העובדה, שבסה"כ הוא אבא מגניב, אני חושבת שעם השנים (הוא בן 70) הוא הפך להיות קצת יותר .. איך לומר, קפדן? כמעט כל פעם שכפית נופלת על הרצפה (לדוגמא) ישר הוא צועק מה קרה, או כל דבר קטן הוא מתערב, או שאם נניח הוא טועה, אבל הוא לא יודע שטעה, ישר הוא יכול להאשים אותי, הוא יכול לצעוק ולהתעצבן, הוא לא מאמין לכלום ולא מוכן לשמוע דבר ואז לגלות שטעה, ולומר אוי טעיתי בשקט כזה וכלום, וכל הצעקות היו לשווא. אני יכולה לתת לכם הרבה דוגמאות כאלה, דברים שפשוט יכולים לשגע אותי, חשבתי שאולי הצורה שבה אני מתנהגת , היא כתוצאה מהצורה שבה הוא מתנהג, אני לא אומרת שהכל ככה, אבל אני פשוט לא יודעת איך להסביר את זה שאני כזאת מכשפה... אחותי טוענת שלא איכפת לי מכלום, שאני בנאדם מגעיל ורע.. שאני אטומה כמו קיר בטון. תהיתי אם יש לזה איזה שהוא הסבר נפשי. האם יכולה להיות מחלה כזו שבנאדם הוא אטום, יש איזה משהו בתפיסה שלי תמיד, שכאילו הכל בסדר, והכל יהיה בסדר, למרות שאני יודעת שלא. למשל, גם בדברים הקטנים, יש לי נטייה להדחיק הכל, ולשחק אותה כאילו הכל מושלם. אני יכולה לשקר על כל דבר קטן, רק כי זה נשמע טוב, ואני מכורה לשקרים של עצמי. לעיתים אני מאמינה לשקרים של עצמי, זה נראה לי חלק מהחיים שלי.. אני מניחה שלא היתי שמה לב לזה בכלל אם לא היו אומרים לי.... רק אחרי שאמרו לי, פתאום הסתכלתי ל עצמי ואמרתי "וואלה זה נכון!" תהיתי אם בנאדם שהוא רע, שהוא אטום, שהוא "מפלצת", שהוא אגואיסט, שהוא מדחיק, שההדחקה שלו זה בעצם החיים שהוא חי, שהוא חי חיים כפיקציה אולי, והפיקציה זה החיים שלו. אם מה שהוא "מוכר" החוצה, "נמכר" גם אצלו. שהתפיסת חיים שלו פגומה, שהוא לא מצליח לתפוס את החיים כמו שהם, שהדמיון אצלו הופך למציאות ושהמציאות היא דמיון.... אם כל הדברים האלה יכולים להתגלות כהפרעה נפשית? אחרת, איך ניתן להסביר תופעה של חוסר איכפתיות? האם להיות חסר איכפתיות לגבי החיים שלך- אם זה כולל עבודה מסודרת, חיים פרטיים מסודרים, חדר מסודר, לא קיימים, אתה לא מתפקד בגיל שיש אנשים שיש להם ילדים, האם זה נחשב נורמלי?

הי לידיה ראשית, אני לא חושבת שאת אדם רע ומפלצתי כי אם היית כזו לא היית מחפשת תשובות להתנהגות שלך וזה לא היה מפריע לך. אבל,כנראה שאת אדם מאוד מתחשב ואיכפתי שרוצה לפתור את המצוקות שלו ותזכרי את זה. אטימות, כפי זו שציינת, יכולה לנבוע מדיכאון. הרגשה של ניתוק ושאת נצמאת בעולם משלך וובועה שלך. אם זה מפריע שווה ללכת לייעוץ ולקבל את הטיפול המתאים. אל תתני לאף אחד לגרום לך לחשוב שאת רעה ומפלצתית- זה לא נכון שלך, אריאל

אבל זה כל העיניין, כלפי חוץ אני יכולה להראות לאחרים בנאדם מדהים אבל בביתף אני מתנהגת בצורה אחרת לגמרי.... את לא מכירה אותי... שאני מתנהגת בצורה אגואיסטית, ואבא שלי שואל אותי אם אני חושבת שהוא המשרת שלי, והוא לא, אני לא רואה אותו ככה, אבל זה אולי נראה ככה. למה אתם חושבים שכל פעם שמישהו שואל על הבעיות שלו, זה אומר שאיכפת לו? האם עצם העובדה שאני שואלת אם יש לי הפרעה נפשית, שוללת את העובדה שיש לי הפרעה נפשית? האם עצם ה"התעניינות" "פוגמת" כביכול באמת? אני לא חושבת שזה שאני מתעניינת לדעת אם יש לי בעיה, יכולה להשפיע על העובדה אם יש לי או אין לי מחלה נפשית!!! ובלבד זאת שאני יותר מעוניינת כרגע לדעת אם זו אכן הפרעה נפשית, לפני שאני מטפלת בה!