לד"ר הידש ולכולם שבת שלום

החרדה שלי אני בן 27 רווק לא מתפקד וגר עם הורי. היום יום שבת, קמתי בבוקר אל הורי,דיברנו והיה כיף. הלכתי לחדר, קצת נימנמתי, ולפני שעתיים כשהתעוררתי מהנימנום הקצר, אני שומע את הבני דודים שלי והדודות שאני הכי אוהב. עד עכשיו אני פטחד לצאת מהחדר, הייתי מעדיף לא להיות כאן, אני פוחד לצאת ולראות אותם . אני חושב שאני פוחד . הידיים שלי רועדות, אני מתוח ולחוץ אני מרגיש כמו אדם שצריך לקפוץ אל המיים וכולם בינתיים קופצים ורק אני נשאר מפחד . אולי כל זה קשור להנחות שלי ביחס אל האנשים הטובים שאני אוהב אז אגיד אותם באופן כללי: באופן כללי אני אדם שמאמין במשפט "רק שמור אותי מאוהבי משונאי אשמר בעצמי" כלומר, מאנשים ששונאים אותי (בדרך כלל גם היחסים איתם לא טובים)אני לא מתבייש בכלל כי אין לי מה להרוס כי כל היחסים איתם כבר הרוסים גם כך. לעומת זאת, אני מאוד משתדל לרצות אנשים שאוהבים אותי,מתחשב בהם מאוד,ודואג שיראו אותי כחבר ואהוב. כשקרוב משפחה אהוב בא לבד, אז אני מכבד אותו, וכל הזמן דואג שיהיה לו הכל ואני ידוע במשפחה כאדם כזה שאוהב לארח טוב לב... לעומת זאת, כרגע לא מדובר על אדם יחיד שאני יכול לפנק אלא על 6 אנשים כאלה שכלאחד מהם חשוב לי לפנק במסירות רבה. אני מרגיש שמרוב התרגשות אני אכשל וזה יהרוס לי את הקשרים איתם שהשקעתי רבות כדי שיאהבו אותי ואז אני עלול להרוס את כל מה שכבר סללתי ברגע מטופש שאצא. אז עכשיו אני רק חושב על לצאת מהחדר ושיראו אותי ואני כבר מתרגש, פוחד, חסר אונים,מתבלבל. אני מת להיכנס לשירותים אבל כדי להיכנס לשירותים אני צריך לצאת מהחדר, לכן התאפקתי . אני חייב לא להשמיע ציוץ ולשמור על שקט מוחלט . מזל שיש לי בקבוק ריק בחדר של קולה אני אעשה בו שתן. אני בחרדה עוד יותר גדולה כי אני יודע גם, שזה שאני לא יוצא, עלול לתת תוצאה הפוכה ממה שרציתי, כי הם עלולים להיפגע מזה שאני לא יוצא אליהם. חבר שלי התקשר אלי ואמא שלי ענתה והם שמעו שאני בבית בחדר איזה בושה !. ואז דיברתי איתו בטלפון חצי שעה שבהן ברחתי מהמצב . אני לא יודע, איך לצאת מהחדר ולומר לכולם שלום מבלי להרוס לעצמי את הרושם היפה שיצרתי איתם . תסבירו לי מה קורה איתי . אני רועד בידיים מזל שיש לי את המחשב שאני יכול לכתוב כי אולי אגלה על עצמי דברים שנחוצים לי לבעיה הזאת שיש לי מפידבקים שאקבל. שבת שלום. אני עומד לסיים עם דופק מהיר בלב ופחד חזק כי כשאגמור לכתוב את ההודעה הזאת אחוש את החרדה והרעד כי הם כאן בסלון ואני חייב לצאת אליהם אבל לא מסוגל אני מרגיש שאתעלף להם . בא לי להקיא, יש לי לחצים בבטן.הלב לי דופק מהר וכואבת לי הבטן ואני לחוץ אני הופך למשותק. אני חייב כאן לסיים וללחוץ על שלח.

עברו 40 דקות מאז ששלחתי את ההודעה ובינתיים נאזרתי אומץ והחלטתי לצאת לומר שלום. אמרתי שלום כמעט לכולם . בת דודה שלי שאלה: "איפה היית ?" ענתי את האמת: "הייתי בחדר" ואז היא נעלבה שכאילו אני מזלזל בהם ואמרה: "רק עכשיו נזכרת לצאת ?! כך אתה מתיחס אלינו ?! ואז אחרי דקה היא אמרה "בואו נלך" אני ידעתי שזה יקרה, לא סתם פחדתי . ידעתי שאם אצא אהרוס לעצמי את הקשרים איתם. חבל שיצאתי, למרות השיחרור שאני מרגיש . אבל אני עצוב מאוד, אני מדוכא , איכזבתי . הרגשתי שהם לא מבינים אותי בכלל. איך אליך אליהם לבית שלהם אם אני כך התיחסתי אליהם ? אני מאוד עצוב . הם כבר הלכו . כמה חבל שאני לא יודע אפילו מה הבעיה שלי. אני מרגיש פגוע מעצמי. אני אפילו לא יודע איך להגדיר את הבעיה שלי ולתאר אותה כדי להציג אותה בפני פסיכולוג או מישהו כזה.

היי יניב אתה מתאר את הדברים בצורה מצויינת, תאמין לי שהפסיכולוג בעצמו כבר יידע להגדיר לעצמו את הדברים, אם תספר לו כך. לעצם הדברים, אתה בעצם מדבר על דימוי עצמי נמוך, לדעתי גם אוליי אתה סובל מחרדה חברתית. חשוב לך לרצות, כפי שבעצמך אתה מזהה נכון, אתה חושש מכישלון, סובל מביישנות קיצונית ומחוסר בטחון, וחושש ממצבי מבוכה ומביקורת שלילית. כשגרתי עם הוריי עברתי דברים זהים , כך שאני יכולה להזדהות איתך, ונתקלתי גם בסיפורים דומים של אנשים, כך שלא תחשוב שאתה יוצא דופן.... תנסה להיכנס לאתר לאתר חרדה חברתית. מה שמוזר לי בסיפור שלך שהבנות דודות קמו והלכו כשיצאת אליהן- הרי עד אז הן ישבו עם הוריך ולא בנו עליך! אז??