שאלה

שלום בשנה שעברה התרוששתי מכל כספי ונותרתי בחובות עצומים. נחתו עלי עוד מכות שונות ומשונות כמו מחלות פיזיות ואיבדתי כל יכולת לתפקד ומכל דבר אני מתעצבן. אני מגיע גם לאלימות כמו סטירה פה ושם ובכל פעם שאני כזה אני סובל ללא הפסקה מרגש אשמה בלתי נסבל. גם מי שמקבל את האלימות סובל . אני מכה שאני בשיא המצוקה ואחר כך אני בעצמי סובל מזה עד טירוף ואף פעם לא מצדיק את זה.אני יודע שאני לא בסדר.מי שאני מכה אותו ממשיך לתפקד,וכל הזמן אומר שברור לו שזה בגלל שאני חולה ,והוא צודק.לכן הוא אומר שהוא גם לא כועס אלא מרחם עלי.בגלל זה הוא גם לא התלונן במשטרה.הדברים ברורים.שוב ,אני מכה לא בגלל דרישה שלא מולאה או משהו , אלא בגלל שאני מגיע למצוקות נוראיות ואז כל דבר קטנטן מעצבן אותי פי מיליון מהנורמה. הדילמה הענקית זה אם להגיע לבית חולים או לא. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני אפסיק עם זה ולא בטוח שאני יצליח.רע לי נורא. ניסיתי לקחת תרופות אבל אמרו לי שזה לא מתאים לי שאני לא צריך תרופות(פסיכולוג קליני) אלא טיפול. האם טיפול בשיחות יכול לעזור לי להפחית את המצוקה הענקית? אני חושש נורא . המצוקה צפויה להחריף בגלל החובות ורדיפתם על ידי מי שאני חייב לו. אני חושב להתאבד בצורה קשה,יש עוד מצוקות שלא הרחבתי עליהין המצב ממש גרוע.

שלום, ברור שאתה במצב קשה, אתה סובל וגם הסובבים אותך. האם פנית לפסיכולוג בלבד? ניסית לפנות לפסיכיאטר? לקחת תרופות אי פעם? לדעתי, טיפול פסיכולוגי לא מספיק אלא חשוב ביותר שתיקח טיפול תרופתי, החיים שלך ישתנו לטובה. יש משהו בתרופות שגורם לבנאדם להיות רגוע, לא עצבני, לקחת את החיים בפרופורציות הנכונות. טפול תרופתי שיתאים לך פסיכיאטר יכול לעזור לך ובכך גם להפוך את החיים במשפחה לנעימים יותר, למרות החובות. אתה תוכל להתמודד יותר בקלות עם המצב הכלכלי, לחשוב באופן צלול ושקט יותר. טיפול תרופתי מתחיל להשפיע אחרי שלושה או ארבעה שבועות, כדאי שתתחיל גם טיפול פסיכולוגי באותו זמן וכך תהיה " מכוסה" מכל הצדדים. תוכל לפנות למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגוריך.

הייתי בסרט פעם,אומנם לא אלימות פיזית אלא מילולית וכעס רב. ואכן אחר כך בוכה ומתחרט מאוד ומעניש את עצמי על ידי רעב וסבל. זה היה ממש עד לפני 8 שנים.מאז דברים השתנו,והזמן עשה את שלו. ואני אגיד לך מדוע המצב לא התדרדר: המצב לא התדרדר משום שאני ואתה לא עושים את זה בכוונה,אנחנו לא פסיכופטים. יש לנו (לי בעבר), איזשהו סערה מוחית (מצב פסיכוטי זמני של כעס) זמנית, שנגרמת בעקבות כעס) , והיות ואנחנו לא פסיכופטים ,והתנהגות כזו היא לא אנחנו ,ולא חלק מהאישיות שלנו,אז אנחנו מצטערים ומתחרטים מאוד. אנחנו מתחרטים, כי אנחנו אנשים אנושיים,בריאים בנפשנו(עם מצפון בריא וחזק)ושואפים שהמצפון ימשיך לייסר אותנו כשאנחנו מאבדים שליטה, או גורמים לסבל לאחרים. לכן,במשך זמן רב, גם החרטה שלנו (האישיות שלנו) ,עושה את שלה עם הזמן, ומתקנת אותנו שנחזור לשליטה. עצם הפניה שלך,אומרת שאתה מתחרט,ואתה גם מציין זאת .לפיכך אני קובע שאתה בפירוש לא פסיכופט, אלא שאתה נמצא בהפרעת שליטה בדחפים, כאשר, הדחף שהכי יש לך בו סף נמוך, הוא רגש הכעס. הפרעה ז,ו תוקפת אותך רק לעיתים רחוקות, ולאחריה אתה חש, שלא הצלחת לשלוט על התנהגותך האלימה. אני לא חושב,שכדאי לך לחכות "עד שהזמן ירפא". אני אישית, הייתי חושב מחשבות של חרטה רבות, תוך כדי צום ועונש עצמי חזק, וחקירה מדעית פסיכולוגית, והגעתי למסקנה, שנשים סובלות מאיבוד שליטה על הכעס (והאגרסיה) , הרבה פחות מאשר הגברים,לכן יותר גברים אלימים מנשים. ואז אמרתי לעצמי, שאם אסטרוגן יש בנשים, והן שולטות על עצמן, ולגברים יש טסטוסטרון שקשור לאגרסיה, אז אני אקח אסטרוגן. ואז, התחלתי לקחת שלוש פעמים אסטרוגן , כדי לקחת את המציאות בגמישות כמו שנשים לוקחות, וכך לא לאבד את השילטה על הכעס שלי. לאסטרוגן, צריך מרשם,ולא נותנים לגברים,אני הצלחתי להשיג כזה דרך מישהי בגיל המעבר שמקבלת אסטרוגן בצורת כדורים שנקראים "פרימריל 25". היות ואתה לא תצליח להשיג כדורים כאלה,אני ממליץ לקנות סוייה קלוייה מחנות תבלינים ופיצוחים, ולאכול כל יום סויה. משום שבסויה יש אסטרוגן (פיטואסטורגן). בנוסף לכך,אני ממליץ לך לפנות, בנכונות של מוטיבציה חזקה , לטיפול קוגניטיבי ממוקד כדי לשנות את ההרגלים של תגובות לכעס. ואם זה לא עוזר, אז מיד לפנות ולדרוש מהרופא, כדורים אנטיפסיכוטים נגד אגרסיה . אני מאחל לך שתצליח לשלוט על עצמך, כי זוהי הברכה שהכי טובה לך, משום שאם תצליח להגיע לזה אז בית סוהר וחיים אפלוליים יהיו רחוקים ממך מאוד. מאוד הייתי מבקש שד"ר הידש יגיב להודעתי זו. אז אני מבקש מד"ר הידש להגיב על דבריי .

אתה מודע לכך שהמצב שלך גורר סבל רב לא רק עבורך, אלא גם לסובבים אותך. הצעד הבא ההכרחי זה לאזור אומץ, ועם כל הקושי העצום - לפנות לעזרה מקצועית. כבר ראית שהנושא כבד וגדול מדי מכדי שתוכל להתמודד עמו בעצמך, ולבקש עזרה חיצונית זו לא בושה או פחיתות כבוד. אני מציעה שתפנה בהקדם האפשרי לקופת החולים בה אתה חבר, ותנסה לברר האם הם יכולים להמליץ לך על פסיכולוג שמתמחה בבעיות של התנהגות אלימה. אני יודעת שיש גישות טיפוליות יעילות בנושא של גברים מכים, כך שנראה לי הגיוני שתוכל להגיע למישהו שעוסק בנושא. (ציינת שיש לך נגישות לתרופות - אולי יש לך אפשרות לנצל את הקשרים האלה כדי לקבל המלצות לפסיכולוגים טובים ?) לדעתי, טיפול אינטנסיבי יכול בהחלט לעזור לך ללמוד דרכי התנהגות חדשות בכל פעם כשאתה מרגיש מתוסכל/חסר אונים, ובמקום לנקוט באלימות תרכוש טכניקות אחרות להתמודדות. ובנוסף עצה אישית : לא הייתי ממליצה לך לקבל המלצות כגון נטילת אסטרוגן או הסתמכות על תוספת תזונתית כזו או אחרת לטיפול בבעיתך המורכבת. היעזר באנשי מקצוע שזהו תפקידם, וטפל בעצמך. החיים שלך יכולים להשתנות לגמרי. המון בהצלחה אבישג

נכון. אני מקווה שעם טיפול של פעם בשבוע אני יוכל להסתדר,זה מה שיש לי להשקיע,או יותר נכון אין לי(בערך 0031 ש"ח בחודש,וזה הרבה מאוד,זאת מכה). השאלה היא האם זה יספיק. אם זה יספיק לי "להירגע" ולחזור למצב איתן מצוין, אבל האמת....אינני בטוח בכלל. הלוואי הלוואי .וזה נכון ואין מה לטשטש אני בשוק מעצמי כי אף פעם לא הייתי כזה. ותדעו לכם שאלימות זה מחלה רוצה לומר שכל אחד מכם יכול להגיע לזה!!! לא מאמינים? גם אני לא האמנתי על עצמי.זה עוד שלב בהדרדרות ולא יותר.אני החלטתי שאני הולך חד משמעי לפסיכולוג פעם בשבוע ל מ ר ו ת לחצים כלכלים וגם כאלו מצד בני משפחתי לא לעשות את זה !! לוחצים אותי מאוד(גם ההוריםשלי!) לא ללכת. אני הולך ,למרות המצב שלי וזה בניגוד לדעתם, בפירוש כך,הייתם מאמינים??? (בעיניהם הם נוכלים רעים וכולי וכולי).טוב אני כבר גדול למרות שמרגיש מאוד לא גדול.... אני מרגיש איום ונורא כמו שאמרתי, חובות, פירוק משפחה,מחלות מסוג אחר, חרדות . אין מה לעשות. הסיפור הוא איום ונורא והנזק נגרם לאורך שנים....מה שנים... עשורים!!לא אתחיל כאן לפרט.בינתיים אני כבר קבעתי תור.נראה אם זה יצליח לעזור לי אבל לדעתי זה לא אינטנסיבי מספיק .זה רחוק מלהספיק. ושוב הדילמה- על פניו מבחינה טיפולית -בריאותית גרידא ר ק טיפול אינטנסיבי אני מרגיש שיוכל להקים אותי ,יום יום. כי כל בוקר אני מתעורר עם הבעיות המחמירות .והסיכון שבמידה ואני יעשה את זה אני עלול ב ה ח ל ט מרוב כעס לפגוע חזק מאוד באותה דמות ,או שניים,שאני תופס אותם כאחראים עיקריים למצב שהגעתי לאשפוז.ולכן אני לא עושה את זה בינתיים.תאמינו לי שאם היה לי כסף הייתי הולך לשיחות גם שלוש פעמים בשבוע במצבי הנוכחי. בינתיים אני מדרדר. רציתי לדעת את דעתו של הידש בנוגע לדילמה שלי. יש לציין שרמת הסבל שלי גבוהה מאוד, והאלימות ,נכון שזה נשמע נורא אבל לא גבוהה. כלומר זה בגדר "סטירה" לעיתים רחוקות. בכל אופן לא אשאיר את עצמי לגמרי לא מכוסה . אני מרגיש ממש שגעון רגע אחרי שאני עושה את זה ורגשי אשמה מטריפים אחר כך . אני מוכן לתת את כל מה שנשאר לי כדי שזה לא יחזור על עצמו ושאני ארגיש יותר טוב רוצה לדעת גם מה דעתכם על הדילמה שציינתי .