בת בעייתית

ביתי בת 20, השתחררה לאחרונה מהצבא (תום שרות). אני גרושה מאז היתה בת 12. מלבדי אין לה קשר עם משפחתו של בעלי לשעבר ומהצד שלי אין לי קרובים. יש לי שתי ילדים (תאומים - בן ובת) ומאז גירושי לביתי קשה להתגבר על הגירושין (מתבטא מבחינתה בהאשמתי בהריסת חייה למרות שלא חסר לה כלום מצידי - לא כלכלית ולא ריגשית). עם גיוסה, כיוון שלא הציבו אותה היכן שרצתה היא נכנסה לדיכאון עמוק שהתבטא בחוסר רצון לחיות בהתפרצויות זעם, במכתב אובדני (שנכתב לעצמה) ורק לאחר כ-6 חודשים(ללא טיפול כלשהו), לאחר שהתאקלמה במקום הצבתה היא לאט לאט יצאה מהדיכאון, למרות שמדי פעם חזרו לה התקפי זעם עלי (במהלך שרותה ניתקה קשר עם אביה, למרות שלא עודדתי אותה לכך בכלל אלה ההפך - ואחיה בקשר עם האב). גם לפני הגיוס וגם בזמן הגיוס וגם כיום אין הוא מוכנה לעזור או להושיט כתף בכלום (אפילו לא להכין לעצמה ארוחות), לא ניקיונות, לא סידורים - אפילו לא לעצמה. היא אינה מוכנה להיות עצמאית - כל דבר הפעוט ביותר היא דורשת שאני אלך איתה, ואם לא היא חייבת שאחת מחברותיה (היא חברותית עם חברותיה אך בבית היא אדם אחר לחלוטין - דיכאוני, רגזני, עצבני, אנוכי). יחסיה עם אחיה הם לא עיקביים והיא יכולה להתנהג אליו גם באכזריות ובחוסר אכפיות - עד לגיוסה היחסים היו הרבה יותר חמים. בנוסף לזה היא מעולם לא יצאה אם בחור, יש לה ריגשי נחיתות למרות שהיא בחורה יפה (גם לים או לבריכה היא לא הולכם ואם הולכת לים היא לא מורידה את הבגדים) כיום לאחר שיחרורוה, היא מסרבת לעשות דברים בבית (גם לא ניקיון של חדרה), אומנם יש לה רצון ללמוד והיא נרשמה ללימודים אך זהו הדבר היחידי שהיא מוכנה לעשות (לא לעבוד, או לעזור בעבודות הבית למרות שהיא יודעת שהכול נופל עלי ואני גם עובדת וגם סובלת מהתקפי אולקוס) היא מתנגת בחוסר אכפתיות ובאדישות לגבי כל הסובב אותה מלבדה ואם אני מעירה לה על חוסר רצון שלה לעשות משהו אז היא מתקיפה ואומרת שאני חושבת רק על עצמי ושאני "אצא לה מהורידים". עקב מכתבה ונתיתה לשקוע בדיכאון אני פוחדת ללחוץ עליה יותר מדי ומצד שני ההתנהגות שלה בלתי נסבלת. איך עלי לנהוג?

כל כך מוכר לי וכל כך עצוב. בני הבכור כל כך מזכיר לי אותה, מתנהג בגסות, בזלזול בבית, לאחר שחרורו אפילו לא טרח למצוא עבודה, מאשים אותי בהרס חייו (גם אני גרושה), מתייחס בגסות לאחיו. יורד לחיי. שוחחתי עם אביו, בעלי לשעבר, ואכן השיחות הועילו במעט. סוכם שהוא יצא מהבית ויפרנס את עצמו. אולי זו הדרך בה ילמד להעריך את הטוב שהיה לו בבית, אולי דרך ההתמודדות בחוץ יתחזק ויתחשל. אולי תוכלי לחדש את הקשר בינה לבין אביה, אולי הוא יוכל להגיע לביתכם ולשוחח ביחד כך שיהיה אפשר להגיע לפתרון או להסכם כלשהו. אולי יש מישהו קרוב אליה שיוכל לשוחח איתה. זה כל כך קשה, אני יודעת. דווקא לנו שמגדלות את הילדים לבד, מתמודדות עם בעיות כלכליות ורגשיות, עושות הכל כדי שלילדים לא יחסר. מחזיקה לך אצבעות רק ימים טובים, שירה

לזהבה שלום, הדבר החשוב ביותר שאני "קורא" במכתבך הוא המצוקה שלך וגם המצוקה של הבת. לצערי נראה שהדברים חמורים מקשיי הסתגלות בלבד כיוון שחצי שנה של דיכאון בצבא הוא דבר לא פשוט. לכן המלצתי היא לפנות לטיפול ובעיקר לשיחות כדי שהבת תיעזר בגורם אובייקטיבי במצוקות ובקשיים שהיא מתמודדת אתם. כל טוב דר' גיורא הידש