לד"ר הידש שלום-ניסוח מחדש

התמכרות עצלנות-ניסוח השאלה מחדש כשאני באי עשייה, אני חושבת ונהנת מהמחשבה המאורגנת שהיא בדרך כלל פילוסופית וניתוחית על מצבים של קבלת החלטות. כשאני יושבת וחושבת אז השקיעה בחשיבה העמוקה, מנחילה הצלחה רבה בלפתור בעיות של קבלת החלטות (למרות שבפועל אני לא מיישמת אותם). אבל אני נהנת מפעילות החשיבה משום שכשאני נחה אז אני חושבת בצורה מאוד עמוקה ומבינה דברים לעומק רב ואני מכורה להנאה שיש בחשיבה עמוקה, שמנתחת מצבים והחשיבה נמשכת הרבה זמן עד שאני מתעייפת מאוד. אבל אם אני קמה לבצע דברים (בחוץ ובבית ), אז אני כאילו מאבדת את העצמי שלי שהוא גורם לי למשמעת עצמית. העצמי הוא כביכול המרכז הדיבור במוח שלי, שגורם לי להיות מודעת למציאות ולא להיות מבולבלת ולהתמצאות במרחב ובזמן, ובאמת כשאני מבצעת פעילויות אז אני מתבלבלת,תמיד טועה, נתקלת בדלתות,נתקלת בעמודים ברחוב, ועושה דברים מתוך בילבול ואחרי שאני סובלת את ההשלכות הרעות של הפעילות הזאת אז ביזמן המשך הפעילות זה גורם לי לתופעות שתיארתי כגון לחץ, חוסר שקט ייאוש ותשישות שאני נופלת מהרגליים. משום שה"עצמי" (שהוא כמו מרכז הדיבור שלי), שדואג שלא אהיה מבולבלת ואחשוב על דברים לעומק ואתרכז,נמצא רק כשאני לא עושה כלום ומאותו רגע שאני מתחילה בעשייה אז אני מאבדת את ה"עצמי" ומתחילה להיות אוטומטית מבלי להיות מודעת לדברים שאני עושה,ומתחילה לאבד את הקשב והריכוז ולהתבלבל לגמרי ונהפכת לתשושה נפשית ופיזית ומתייאשת. ולזה יש כאמור השלכות גרועות על חיי כי אני נכשלת ואז אני נוטה לחזור מהתשישות הזאת ומהבילבול הזה שיש בעשייה, אל מצב של הנאה מחשיבה על הדברים שבגללם נכשלתי.אני עושה ניתוח חשיבתי על הדברים כדי לא לטעות שוב וכדי לא לעשות דברים מתוך אוטומטיות, ללא מודעות, שאחר כך אני אסבול את ההשלכות של פעילות כזאת.למשל אתבלבל וכדומה. ואני ממש מכורה לחשיבה הזאת שבה אני לא עושה בה כלום ורק עושה "חשבון נפש". הייתי אומרת שההתמכרות הזאת היא התמכרות ל"חשבון נפש" שבאה על חשבון כל התפקודים היומיומיים שאני צריכה לעשות ומפסידה את החיים ממש . אני פוחדת מהכישלון ולא עושה את מה שצריך לעשות בחיי היומיום כי אני מפחדת מההשלכות של תוצאות כישלוניות למשל אני מאוד רוצה ללכת לפסיכאטר, אבל, למרות כל החיזוקים בסביבתי, אני פוחדת מזה שבעתיד, הגיסים שלי יאשפזו את אמא שלי בשביל כסף, ואז לא אוכל להציל אותה, כי הם יאשפזו אותי ויביאו רופא פרטי שיוציא מביטוח לאומי הוכחות שביקרתי אצל פסיכיאטר. ואז ישלל ממני האמון בעדות משפטית, שהרי הייתי כבר אז חולת נפש, ואני מאוד פוחדת ממצבים כאלה, משום שעשו את זה לסבתא שלי כבר. סבתא שלי, רצתה להתנגד למינוי אפוטרופוס, אבל אף אחד לא התיחס אליה, כי קבעו שפעם היא הייתה אצל פסיכיאטר ולכן כביכול מה שהיא החליטה פעם מבוטל . ההתמכרות לעצלנות, הובילה אותי לנזקים קשים על חיי ועל סביבתי. ואני רוצה להיגמל ממנה. אבל כשאני מנסה להיגמל ועושה דברים אז מופיעה אצלי "תסמונת גמילה" שמתבטאת בסבל ובילבול תוך כדי מעשה וזה מייאש אותי ומביא אותי לחוסר שקט ועצבנות בלתי נסבלת כמו שאדם מתעסק בברגים קטנים ואין לו סבלנות ומתחיל להתעצבן ואז אני לא מסוגלת להמשיך לעשות כי זה מתיש אותי ומפיל אותי מהרגליים ומהעשייה. נראה לי שאני מכורה לעצלנות . אני יודעת שאין אבחנה כזאת התמכרות לעצלנות אבל אני מאוד רוצה לדעת על תופעות נפשיות שמתאימות ודומות לתופעה הזאת שתיארתי ולדעת איך זה קורה זאת אומרת, איזה תפקיד תופעות כאלה או דומות( או מקבילות או מתאימות לתופעה הזאת וכדומה) ממלאות אצל החיים של האנשים שגם סובלים מדברים כאלה?

נראה לי שסוג החשיבה הזה שאת מתארת משרת אותך בהתחמקות מהתמודדות עם המציאות. הנבירה הזאת, החיטוט הבלתי פוסק הזה במחשבות, (ונקרא גם- "העלאת גירה") , מאפיין לעיתים אנשים שסובלים מחרדות, וכן מהפרעה אובססיבית.. כבר כתבתי לך פה בעבר, לדעתי זו הדרך שלך לא לקחת אחריות על עצמך, לא להתחייב, לא לגדול. וכבר תיקנתי, כי חוץ מהפחד מכישלון יש גם לעיתים פחד מהצלחה. ההצלחה גם מחייבת. כל עוד את בעולם החשיבה הכל לכאורה אפשרי. ברגע שאת נוקטת בפעולה לפתע מצטמצמות האפשרויות, ואת כבר לא כל יכולה. האשליה הזאת כאילו האדם הוא אומניפוטנטי, מתאפשרת כל עוד אינו עושה דבר. כל עשייה מתחילה להפגיש אותך עם המציאות ועם מגבלותייך ומוגבלויותייך. לכן יש שמעדיפים להישאר שקועים במחשבה... בלי "לחתוך" דברים במציאות זוהי טחינת דברים שאין בה מאום פרט לאשלייה, לדחיית הקץ ולאיבוד זמן. מיכל.

לליטל שלום, המכתב הנוכחי ברור יותר אבל צר לי שאני נזהר מאוד ואיני חושב שאפשר להגיע לאבחנה ברשת במיוחד אצל אנשים מורכבים או מצבים שבהם האבחנה אינה פשוטה ביותר. ממה שאת כותבת בולטת לעיני העובדה שקיימת התנהגות הימנעותית, את נמנעת ממצבים וממקומות שבהם את חושבת שתכשלי, תתבלבלי או לא תצליחי, עם זאת את רוצה לצאת מהמעגל ולכן את חושבת שעות רבות, אין מדובר על עצלנות והנאה מלשכב בשמש ולהשתזף, אני חושב שבשעות שאת לבד את מרגישה מוגנת יותר אבל בסך הכל אינך מרוצה מהמצב. מצבים של הימנעות שכיחים אחרי טראומה שהאדם עבר. יתכן שישנה טראומה בעברך ואת עדיין נמצאת בצילה. אני מקווה שעזרתי הידש