סמים חוקיים - הסכנה האמיתית

סמים חוקיים-הסכנה האמיתית! למה עזבתי את מקצוע הרוקחות? לאחר רכישת תואר ורשיון ברוקחות, ועשור של עבודה כרוקח במקביל לניהול מוצלח של 3 בתי מרקחת גדולים, החלטתי, לאחר מחשבה מעמיקה ומתוך שלמות אישית, לנטוש את המקצוע והענף, כדי שאוכל להימצא בעמדה הנכונה כדי לחשוף אמת שלא הייתה גלויה כל-כך מקודם. הנושא, כפי שהסברתי לאורך הדרך, היה העיוות הגדול שראיתי בכל הקשור לטיפול הנפוץ והמסוכן בסמים לבעיות הנפש של האזרח מן השורה, עיוות שיהיה זה עוול אם אשלים אתו. הידע שרכשתי מחייב אותי לנהוג באחריות כלפי אלה שנותנים אמון בי ובשותפי למקצועות הרפואה. הבעיה של רופאי משפחה רבים לרופאי משפחה רבים יש בעיה! מגיעים אליהם אנשים רבים שיש להם בעיה נפשית, ולא גופנית, כגון: מתח, חרדה, דאגות, דכדוך, לחץ, פחדים, קושי להירדם, לעתים בכי מר עקב אובדן של אדם קרוב. רופאי המשפחה מעונינים לעזור לחולה, אולם הכלי היחיד שיש ברשותם הנו סמים! הם יודעים שהסמים מזיקים, אולם בהיעדר פתרונות אחרים וכן לאור לחץ של חולים רבים, הם רושמים אותם. נרשם לך סם חוקי? תתכונן לטיפול מ-מ-ו-ש-ך. סמים פסיכו-אקטיביים (סמים המשפיעים על הנפש) ניתן למצוא לא רק אצל סוחרי הסמים, אלא גם בבתי מרקחת. אלו הם סמים ברשיון. סמים שיוצרו במעבדות מאושרות של חברות התרופות. הנזק העיקרי של כל סם הנו החמרה הדרגתית במצבו האישי של החולה. זה לא נראה כך בזמן הטיפול, שנראה כעוזר מאד לבעיה, אולם חומרים אלה משנים את מערכת העצבים, ועקב כך הם גורמים להתרגלות, סבילות או תלות בהם. לכן, טיפולים בסמים אלה אינם מסתיימים בדרך כלל לאחר מספר ימים אלא הם ניתנים לתקופות ממושכות יותר: חודשים, שנים, ולעיתים קרובות- לכל החיים. משמעות הדבר חמורה: אדם , עקב משבר זמני, מקבל המלצה רפואית לצרוך סם כזה, ובהמשך, לעיתים למשך שארית חייו, הוא נאלץ להמשיך לצרוך סמים אלו רק כדי לפצות על ההחמרה ההדרגתית שאותו "סם מרפא" גרם לו. לדוגמה: אישה בת 24, שקיבלה דיכאון בעקבות טראומת הלידה שעברה. היא טופלה בכדור כלשהו. לאחר כחצי שנה ניסתה להפסיק את הכדור, אולם אז גילתה שהדבר גורם לה לרעידות חזקות בידיים. היא המשיכה עוד חצי שנה, ואז ניסתה שוב להפסיק. לאחר חודש, כאשר השפעת התרופה פגה, היא חשה שחייה אינם טובים מספיק בלעדי התרופה, וכעת היא לוקחת אותה כבר חמש שנים מאז המקרה. דוגמה נוספת: בחור בריא בן 18 שעבר השפלה על ידי מפקדו בטירונות, הגיע לקצין בריאות הנפש בצבא. זה הפנה אותו לפסיכיאטר, אשר נתן לו כדור נגד דיכאון, ושיחרר אותו מן הצבא. היום, שלוש שנים לאחר המקרה, אותו בחור אינו מעוניין לרדת מן התרופות, והסיבה איננה אותו מאורע חד פעמי, אלא הנזק שגרמו התרופות למערכת העצבים שלו. דוגמה פשוטה: כדורי שינה, מספיק לקחת אותם במשך חודש, ויכולת ההירדמות של החולה מתדרדרת פלאים. לפתע הוא אינו יכול לישון כלל. אם קודם סבל רק לעיתים מנדודי שינה, הרי שכעת מצבו החמיר בגלל פעילות ה"תרופה". מה יקרה, אם כן, לאחר שנה תמימה? ומסוכן להפסיק חשוב לציין שלאחר תקופה מסוימת של שימוש בתרופות אלה נוצר מצב שבו קיימת חובה לתת לאנשים אלו את הסמים הללו, כיון שמצבם בלעדיהם יהיה חמור ביותר, לעתים עד כדי אשפוז ממושך. הפסקה פתאומית של תרופות רבות עלולה לגרום אף להתכווצויות ואף להפרעות חשמליות בלב שמסכנות חיים. האם כולנו חולי נפש? הפסיכיאטריה מתגאה בהישגים המופלאים של התרופות שלה, אולם אין היא מודה בכך שהיא זו שמייצרת חלק נכבד מצרכניה הקבועים באמצעות הסמים שהיא מחלקת להם. במילים אחרות, אילו היו מצליחים לפתור את אותן בעיות קלות יחסית, שמגיעות אל רופא המשפחה ללא סמים אלה, היו נחסכים מהם שנים ארוכות של טיפול תרופתי מיותר ומזיק. זה נשמע חמור מאד! וזה נכון! אגב, העלייה בצריכת התרופות הפסיכיאטריות בעולם בעשור האחרון הינה בזינוק מרקיע שחקים. מה שקרה הוא שאוכלוסייה של מאות מיליוני אנשים בעולם שלא היוו עד אז יעד של המערכת הפסיכיאטרית נכנסו לתוך הקטגוריה של חולים פסיכיאטריים מאז צאתם לשוק של ה"פרוזק" ויורשיו, שהבטיחו "לרפא" מצב רוח ירוד, והביאו המוני אנשים לביקורים חוזרים אצל הרופא, כיון שיכולתם להתמודד עם החיים, כמובן, ירדה עקב השימוש בתרופות אלה, ולכן הם נאלצו ונאלצים להמשיך ולצרוך סמים אלה, לעיתים בהפסקות, עד עצם היום הזה ולשנים רבות. "פרוזק" יוצר תלות נפשית-עובדה בזכות הטענה המסוכנת שאין התרופות הללו ממכרות הצליח הציבור במדינות רבות ללכת שולל ולקבל בזרועות פתוחות את התכשירים הללו. הדבר דומה לטענה האווילית שתכשירים מרגיעים מצמחים אינם מזיקים כיון שהם "טבעיים". הלא חומרי הגלם להכנת תרופות הרגעה רבות עדיין מופקים מצמחים. חשוב להבין את ההבדל שבין סבילות לבין תלות. סבילות היא התופעה שבעקבותיה יש צורך להגדיל את כמות התרופה כדי להשיג את אותה תוצאה לאחר שימוש חוזר. וייתכן שלגבי חלק מהתכשירים החדשים הסבילות אכן נמוכה. אולם לגבי תלות, יש להבחין בין תלות גופנית לתלות נפשית. תלות גופנית מתבטאת בתופעות גופניות כגון כאבים חזקים, רעידות והתכווצויות עם הפסקת השימוש. תלות נפשית לעומת זאת קיימת גם בסיגריות. היא קרובה יותר למושג הרגל, אולם ידוע לכל שאנשים רבים מעדיפים לעיתים לוותר אף על ארוחה, ובלבד שייתנו להם לעשן את הסיגריה שלהם. ישנן היום תרופות נגד דיכאון שניתנות, לכאורה, כדי להיגמל מעישון סיגריות, אולם, ברור שמדובר פה על החלפה של סם אחד בסם אחר, האמת היא שגם לחשיש ולמריחואנה ישנה התרגלות נפשית מובהקת, והנזק שלהם לתפקודו השכלי והנפשי של האדם בכל הקשור לתא המשפחתי, ללימודים או למקום העבודה ידועים. נזק זה מעמיד בסכנה כל חברה שתאפשר להם להיות מופצים בה בחופשיות. אגב, ברור שישנם אנשים שמחליטים להפסיק את הטיפול בסמים אלה מרצונם, ושוברים את התלות הזו. אולם הם מודעים לכך שאיכות חייהם נפגעה כתוצאה מכך, והם מעדיפים לסבול את התוצאות מאשר להיות עבדים תמידיים לסמים אלה. הפרעות נפשיות "חדשות"-שווקים חדשים הפסיכיאטריה מגדירה הפרעות חדשות, ומגיעה לקהלי יעד נוספים. היא אינה מקטינה את כמות האנשים החולים, ורק מתפשטת עמוק יותר לתוך החברה. "גמילה" מעישון הוזכרה כבר. גם הפרעת קשב וריכוז היא דוגמה טובה לכך. הריטלין לדוגמה, הנו סם מסוכן לפי הגדרתו בחוק. היום כ-%12 מהתלמידים בארץ צורכים אותו. אם תיקחו בחשבון שאמהות רבות מסרבות לתת אותו לילדיהן, נשאלת השאלה לכמה תלמידים מציעים אותו. 25%? זה אומר שאחד מכל ארבעה תלמידים הוא קורבן אפשרי של תעשיית התרופות בשם עוד תווית שהודבקה לתלמידים. אם יש מום ש25% מהילדים סובלים ממנו, אולי אין הוא מום כלל? ה"מלחמה" בסמים החברה שלנו נלחמת בסמים, ומשקיעה תקציבי ענק במניעה ובאכיפה של איסור השימוש בסמים דרך מערכת החינוך, המשטרה, בתי המשפט ובתי הכלא. אולם במקביל פועלת באין מפריע "רפואת" הנפש שיש לה זכויות יתר בהפצת סמים בחברה, ועוד בתמיכה ממשלתית נדיבה. "שיטה" רווחת זו עושה שימוש קלוקל ולא זהיר מספיק בסמים חוקיים, תחת הרושם המוטעה שמקבל החולה, שמרפאים אותו. ידוע לכל שסמים אינם מרפאים מחלות נפש. במקרה הטוב הם מתחזקים אנשים באופן שיוכלו לתפקד, אולם הם מחמירים את מצבם. אין רופא שלא יסכים עם עובדה כאובה זו. תרמילאים שניזוקים מסמים שצרכו בטיוליהם, גם הם מטופלים בסמים חוקיים, וגם שם ניתן לגלות מקרים רבים, שבהם אותו צעיר נאלץ להיות מתוחזק על ידי סמים תחליפיים אלה לשנים רבות. רופאים רבים השלימו עם הרעיון שאנשים יחיו כל החיים עם סמים חוקיים. ההשלמה הזו אינה לגיטימית יותר מן ההשלמה עם הרעיון שהנוער ייקח סמים. סמים פסיכו-אקטיביים לוקחים מן האדם את התחושות וההנאות שלו, שהן הסיבות היחידות שיש לו לחיות, וזו הסיבה שאנו נלחמים בהם מלחמת חרמה. הגוף אינו יודע להבדיל בין סם חוקי לסם רחוב. שניהם הורסים אותו. לאורך השנים קיבלתי פניות רבות מאנשים רבים שציפו לקבל פתרון לבעייתם ומצאו לאחר שנים, שהפסקת הטיפול הכרוני תהווה בעיה עבורם. סיכום והמלצות: טובת החולים מחייבת שרופא המשפחה יקבל כלים אחרים, שלמעשה קיימים, אך מחוץ לתחום הרפואה, כדי לטפל בתלונות הנפשיות של החולים שלו, ושיימנע לחלוטין מלהציע סמים כפתרון להם. מבחינת מחקר, ראוי שמשרד הבריאות, או כל גוף שאינו נתמך על-ידי חברות תרופות או פסיכיאטריה יפתח את התיקים הרפואיים ויראה בעצמו את התיעוד שמראה כיצד סם פסיכיאטרי אחד הופך את החולה לצרכן כרוני של חברת תרופות זו או אחרת, ולמעמסה על מערכת הבריאות ועל תקציביה. מבחינת חקיקה, על קופות החולים ומשרד הבריאות להגביל רופאי משפחה כמעט לחלוטין מלרשום סמים פסיכואקטיביים. או, במקרה הגרוע, לאפשר להם לתת טיפול שלא יעלה על שבעה ימים בלבד, כלומר למצבים חריפים בלבד. המטרה היא למנוע מאנשים לפנות לסמים כפתרון זמין לבעיות נפשיות. גופים אלה חייבים לאפשר לכל שיטה קיימת שהוכחה כיעילה להיות זמינה הרבה יותר לציבור, ולחייב את רופאי המשפחה ללמוד אותה. אגב, רופאים רבים ינשמו לרווחה כיון שממילא הקפידו בעצמם על מדיניות זהירה זו. רופאי המשפחה צריכים להוות את המחסום שימנע מחולים גישה מהירה מדי אל הפסיכיאטר מאותן סיבות. מבחינת חינוך לציבור יש להחמיר את נוסח האזהרה הקיימת על גבי האריזות של סמים אלה, שהיא: "עלול לגרום להתרגלות" לנוסח-"עלול להחמיר את מצבו של המטופל", וכן "עלול לגרום לתלות לכל החיים". כמו כן, יש צורך להבליט בהרבה את הכיתוב. חברות התרופות בטוח לא יאהבו את הרעיון, אבל חייהם של אנשים רבים יינצלו. על הכלים שיש לתת לרופאים במקום סמים- במאמר נפרד. אילן סלומון מאיר הרמן 9/12 נס-ציונה 481939-055 9406828-08 _____________________ הכותב, אילן סלומון, רוקח, במקצועו,. בעל תואר ראשון ברוקחות מהאוניברסיטה העברית בירושלים בשנת . 1990 בשנים האחרונות עסק בניהול 3 בתי מרקחת: בית מרקחת סופר פארם בקניון גילון באשקלון; סופר פארם בקניון רחובות, ובבילו - סופר סנטר, רחובות. עזב את הניהול לפני שנה. בשנה זו עבד כרוקח בלבד.

אילן שלום התייחסת למגוון רחב של נושאים מעניינים, והאמן לי שיכולתי בקלות להרחיב על כולם.... אבל אחסוך ממך ומהפורום, ואתמקד רק במספר מצומצם של נושאים. ראשית, אני הראשונה להסכים איתך בדבר הקשר ההדוק בין גוף לנפש, לכן אין זה מפליא כלל שכאשר אדם בוחר להפסיק את נטילת התרופות האנטי-דיכאוניות - הוא צפוי (צפוי, לא הכרחי) לחוש תופעות לא נעימות, הקשורות הן לתלות גופנית והן לתלות נפשית. אני גם מסכימה אתך שקיימת נטייה כללית בקרב רופאי משפחה לחלק תרופות פסיכיאטריות בנדיבות יתר, יכול בהחלט להיות שהדבר נובע מהתנאים של עבודתם: כאשר עומדות לרשותו של רופא המשפחה 10 דקות בממוצע להקדיש לפציינט - אני משערת שקשה לו לרדת לעומקה של הבעיה של היושב מולו, ולעתים פשוט יותר לרשום מרשם ובכך "לפתור" את הבעיה. אני לא מצדיקה את העניין, אני רק מצביעה על כך שהדברים מורכבים יותר מהאופן בו הצגת אותם, וגם רופאי המשפחה נאלצים להתמודד עם קשיים משלהם במערכת בה הם עובדים. שנית - לתשומת לבך, לא כולם כאלה ויש גם הרבה רופאים שלא ממהרים להלעיט את המטופל בתרופות אלא מפנים אותו לפסיכיאטר או לפסיכולוג כדי לנסות לפתור את העניין בשיחות. בוודאי שרופא משפחה לא אמור לרשום תרופות פסיכיאטריות לאשה שזה עתה התאלמנה ונמצאת בתהליך אבל טבעי, לדוגמא, או לאיש עסקים שפשט את הרגל נניח. עליו להפעיל שיקול דעת, כדי לדעת מתי האדם עובר את הקו הדק בין תגובה "נורמלית" לסיטואציה של משבר, לבין דיכאון קליני הדורש התערבות. משום מה נראה לי שאתה לא נותן קרדיט גדול מדי לקהילת הרופאים. עם כל הסתיגויותיך מהתרופות הפסיכיאטריות, נראה לי שלא התייחסת לנושא מהותי: ישנו חלק גדול מהאוכלוסיה הסובלת מדיכאון/חרדות וכו' - שעבורם הכדורים האלה הם קרש הצלה של ממש, ומהווה את ההבדל בין חיים ומוות, נקודה. עבורם, התלות הנפשית הזו שאתה מדבר עליה היא דאגה "שולית" - הם נאחזים בקצות ציפורניהם בחיים, וזקוקים למשהו שימשוך אותם כלפי מעלה, ואם מדובר בכדורים - אז אין ברירה. הדוגמאות שהעלית לאנשים שנפגעו מהשימוש בכדורים, נכללות מבחינתי בקטגוריה שאני קוראת לה: "שלא תדעו מה קראתי היום בעיתון..." משום מה, האינפורמציה המגיעה בדרך כלל לעמודים הראשונים בעיתונים, האינפורמציה שגם בדרך כלל נשארת חרוטה במוחם של האנשים - היא דווקא האינפורמציה השלילית, אולי כי היא פיקנטית יותר, ובוודאי מאיימת יותר. מי מאיתנו לא שמע על האשה שנפטרה על שולחן הניתוחים במהלך ניתוח לקיצור קיבה, ובטח גם סיפרו לנו על הילדה שמתה אצל רופא השיניים כתוצאה משימוש בגז רעיל, הנערה שהחליטה לבצע ניתוח להגדלת שדיים ומאז חייה אינם חיים וכו' וכו' וכו'. אני לרגע לא מפקפקת באמיתות הסיפורים - וודאי שהם נכונים. אני רק אומרת שזו תופעה מעניינת, שדווקא הסיפורים הללו מושכים את עינינו, ולאו דווקא סיפורי ההצלחה - שהם דרך אגב עולים עשרת מונים על פני סיפורי הכישלון. מהאופן בו אתה הצגת את הדברים, ניתן להבין שכאשר אדם מחליט להשתמש בכדורים נוגדי דיכאון - הוא גוזר את דינו וגורלו הפסימי נקבע בשניה אחת. מצטערת, אבל אני חולקת עליך. עוד עניין אחד, בנוגע לריטלין. ללא ספק הבנתך הפרמקולוגית גדולה משלי בנושאים אלה, אבל האמן למישהי שהעבירה זמן ניכר בכיתות לימוד במחיצת ילדים עם הפרעות קשב וריכוז קשות מאוד - כאשר אתה נמצא במחיצת ילד הסובל מההפרעה, ורואה עד כמה הוא ס ו ב ל ממנה, אתה מבין שהשאלה שהצגת (האם העובדה ש- 25 אחוזים סובלים מההפרעה הופכת אותה למום?) היא כל כך לא רלוונטית. הדבר היחיד שרלוונטי הוא שהילד סובל, ובידנו קיימת האופציה הרפואית לסייע לו. גם כאן, אני לא מטיפה לשימוש לא מבוקר בתרופה, ובוודאי שהילד צריך להיות מאובחן כנדרש עי"י נאורולוג או כל גורם מוסמך אחר, אבל נראה לי שלצאת בהצהרה שמדובר ב"רעל" - זה קצת קיצוני. במו עיניי ראיתי ועבדתי עם ילדים שהתרופה הזו שינתה את חייהם מהקצה אל הקצה, ותתפלא לשמוע שכן - אפשר להפסיק אותה בזמן המתאים, לרוב בתום גיל ההתבגרות - ולא קורה שום דבר דרמאטי. אז לסיכום, נראה לי ששביל הזהב הוא לא להיות קיצוני לשום כיוון (שזה נכון לדעתי לגבי כל דבר בחיים, לא רק בשימוש בתרופות). הרפואה עשתה פריצות דרך מדהימות בעשורים האחרונים, ומבחינתי עצם זה שהאפשרויות קיימות זה כבר עזרה גדולה מבחינתנו, כצרכנים. עכשיו מוטלת עלינו הזכות והחובה לבחור נכון, לבחור בחוכמה. בריאות לכולנו אבישג

קראו כאן http://www30.brinkster.com/panicdisorder/mcn.htm#t

כנראה שבמקרה הנ"ך רב הנסתר על הגלוי ו" די בחכימא ברמיזה"