שאלה

שלום. אני חולה. 5 שנים כן כן ,חמש שנים ללא תפקוד ממשי. יש לי מחלת כבד.קשה בנוסף. בן עשרים וחמש. המשפחה שלי התפרקה(ללא קשר אלי.) ההורים נפרדו,אחי היחיד ניתק כל קשר. כשזה התחיל זה התחיל בגלל התעללות במקום העבודה,השפלות,לפעמים סיכון פיזי שלי. נאלצתי לעזוב ושקעתי בדיכאון. טיפלו בי בכדורים וזה "עבר"(????). עזבתי את הבית והתגוררתי לבד אבל מישהו מימן לי את זה- שנתיים. כל הקשרים עם חברים התנתקו עוד שפרץ הדיכאון.ולא חזרו חזרתי לבית ההורים. אני מרגיש מנותק. אינני מתפקד. הסיבות עמוקות מאוד וקשות,הזמן לא מיטיב איתי.המחלה הפיזית שלי מוכרת נכות חמישים אחוז.מה יהיה??? מיום ליום אני מדרדר. מיום ליום אני נעשה יותר אומלל. עליתי בשלושים קילו. קרובי רוצים לקחת אותי ל"הדסה" אבל אני מסרב בתוקף. דוקטור, אולי תסביר לי למה אני מסרב למשהו שיכול לעזור לי? ההסבר שאני מוצא הוא שכנראה "לא מספיק" רע לי. אבל אני פוגע בעצמי כנראה. דמן שיט,אינני מצליח להגיע לשום החלטה!!!!!!!!! בשנה האחרונה (בלבד) מכעס נורא התחלתי לכנות את אימי בשמות גנאי. זה לא בשליטה-זה "יוצא". הכעסים והתסכולים הורסים אותי. אני מפחד שאני עלול להכות אותה בעתיד וכמו שאני מכיר אותה היא גם עלולה לא להתלונן אפילו שזה יקרה. PLEH!!!!!! SOSOSOSOSOS

שלום רב, ממכתבך אני שומע מספר דברים. המחלה הגופנית הקשה אבל לא היא המקשה עליך כעת, כעת המצב הנפשי מקשה ביותר ומכאיב לך ביותר. הבדידות הרבה שאתה לוקח מידה מסויימת של אחריות עליה, והדבר החשוב ביותר הוא שהיית בטיפול נפשי והוא עזר לך במידה מסויימת. יתכן שכיום אתה מסרב ומתעקש לא לבקש ולא לקחת עזרה מאחרים, אבל הסירוב הזה הוא חלק מהדיכאון! לכן כאשר המצב קשה וגם הבדידות רבה הייתי שוקל אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. בדרך כלל אני ממליץ במחלקה של בית חולים כללי. תבדוק באזור מגוריך אלו מחלקות באות בחשבון. לעתים אין ברירה, טיפול מרפאתי יקח זמן רב מדי וכפי שאתה אומר הסבל הוא רב. אני חושב שבשביל התחלה אין ברירה אלא להתחיל מאשפוז, כאשר תרגיש טוב יותר תוכל גם לשקם את יחסיך עם בני משפחתך. יתכן ויש מקום להכרה בנכות בביטוח הלאומי גם בגלל המצב הנפשי. במחלקה עובדת סוציאלית תוכל לעזור לך בכך. תרגיש טוב ושבת שלום, דר' גיורא הידש