מה הבעיה שלי ?

אני כבר כתבתי את המכתב הזה בפורום אחר ולמעשה אני לא בדיוק יודעת מה הבעיהשלי כי הפסיכיאטרית רק ראתה אותי ול אממש ספרתי לה מה קורה לי ברוב טיפשותי וייקח לפחות עוד שבועיים עד שאני ייראה אותההבעיה אצלי זה שהמחשבות ממש השתלטו לי על כל החיים אני כל הזמן שקועה במחשבות , הם לא מניחות לי כמעט אף לרגע ואני כל הזמן מפחדת ללכת עם חברים כי כשאני הולכת עדיין יש לי מעין דחף כזה לבדוק איך הגוף שלי זזה ובטוח שאפשר לשים לב שאני שקועה בזה , וכשאני צריכה לדבר אני לא מצליחה , אף פעם , חוץ מכשאני עם המשפחה להימנע מלהקשיב היטב ולהתעכב על איך אני מדברת זה התחיל כשהכרתי חבר´ה חדשים ופחדתי שאני אגמגם או משהו מאז מעניין אותי איך אני מדברת באופן מוזר ביותר, עכשיו צץ לי משהו חדש יום אחד שמתי לב ששומעים את הנשימות של אבא שלי למרות שזה בגלל שהיה לו פעם התקף לב וחברה שלי מהעבר הרחוק אמרה לי פעם שהיא דיברה עם ידיד שלה והוא התנשף בטלפון אז היא הייתה בטוחה שהוא גומר כי הוא מדבר איתה , אל תשאל אותי מאיפה זה בא לה היא דווקא די "נורמאלית" ופתאום אני מפחדת שישמעו את הנשימות שלי ואני כל הזמן חושבת עליהם ומתעסקת בהם ומנסה לשכנע את עצמי שזה לא ככה ונושמת בכוונה חזק כדי להוכיח לעצמי שלא שומעים ואז שומעים ואני ממש מתפדחת ככה שלאחרונה אני ממש שכחתי איך נושמים נכון ואני מסתבכת ואין לי אוויר וכואב לי בריאות ואני ממש נחנקת ואני כל הזמן משתעלת , בקיצור-הצילו!!!!!!!! מה שהכי מעצבן שכל הזמן שכבר מזדמן לי לשכוח מהדברים האלו אני מרגישה שאסור לי לשכוח מזה ושכדי לפתור את זה אני צריכה כל הזמן לנסות להוציא לי את זה מהראש וככה זה רק נכנס לראש המסכן שלי ואני מרגישה שאני אמורה לחשוב על זה ושזה בסדר למרות שאני יודעת שזה לא שלא לדבר שאני מנסה לדמיין איך אנשים ייראו כשהם ימותו או שאני מנסה לדמיין גם בנים וגם בנות בלי בגדים רק כי אני לא יודעת אם זה מוזר, ושלא לדבר על זה שכל פעם שאני עם חברות שלי אני מרגישה כ"כ מכוערת ואני מדמיינת שאני נראית מוזר ופתאום אני שוכחת איך מסתכלים על אנשים כאילו אני לא יודעת איך אני אומורה להביט עליהם ואני חושבת שהם רואים עליי את כל זה ושלא לדבר על זה שאני מוצאת עניין בלחזור על מיליםואני בטוח לא ציינתי פה עוד הרבה הפרעות "קטנות" ועם כל זה ההורים שלי שולים אותי לבי"ס ואח"כ לעבודה ומצפים שאני לא אתמוטט והפסיכולוגית המטומטמת שלי מהמשרד לבריאות הנפש קובעת לי פגישות כל שלוש שבועות כי היא אומרת שאני לא רוצה לצאת מזה ושאי אפשר לעזור לבן אדם שלא רוצה לעזור לעצמו ובאמת שאני רוצה לעזור לעצמי כי יש לי כ"כ הרבה שאיפות אין לכם מושג איך הייתי לפני המשבר הקטלני לדוגמא יש לי תעודת הצטיינות מסיום כיתה ט כל הציונים שלי היו מאה הייתי פעם רזה ויפה וכולם אהבו אותי ילדה כזאת שבחיים לא היית מצפה שיקרה לה דבר כזה הבעיה היחידה שהייתה לי זה שאחותי הגדולה הייתה היפוך גמור אליי לא היו לה בכלל חברים והציונים שלה היו גרועים וכולם צחקו עליה ובבית הקדישו לה את כל הזמן ולא נתנו לי להתבטא כי אני הייתי "מושלמת" וכל הזמן אמא שלי ואחותי קנאו בי ולא יכולתי לראות טלוויזיה כי שנאתי את הבית ואבא שלי לא אכפת לו מכלום, וככה הלכתי עם אנשים שבקושי הכירו אותי והתמלאתי פחדים והלכתי איתם רק כדי לברוח מהבית ובגיל 15 כבר באמת הפסקתי להיות בית הייתי כל הזמן עם האנשים המסריחים האלה ובסוף גם החברות הכי טובות שלי כשהתחלתי לבכות להם כל הזמן נטשו אותי ועכשיו אין לי קשר אליהם -אבל למה דווקא אני ? אני כותבת לכם את כל זה כי ממש אין לי עזרה ורק כדורים ההורים שלי יודעים לדחוף לי חוץ מזה ה ם לא רוצים להקשיב לי ולא דואגים לי לפסיכולוג.אני כ"כ בדיכאון אני לא מסוגלת לצאת מהמיטה לא רוצה ללמוד מקווה שתעזרו לי ואם יש עצות אני אשמח לקבל בעיקר מפסיכולוג הפורום דר פלד

לדעתי את סובלת מ-OCD מחקרים מראים שטיפול יעיל בבעיה הנ"ל בעזרת תרופות מסוג SSRI הטיפול הפסיכולוגי מיותר לטיפול בהפרעה שממנה את סובלת בעיות עם ההורים יש לכולם בגיל הזה- נורמלי לחלוטין

אני די מסכים עם ליאור ביחוד לגבי הקטע של הפסיכולג. אך אולי את גם סובלת מחרדות. בידקי זאת. בהצלחה, גיא

לעינת ניסיתי לשלוח לך מייל וזה כל הזמן חוזר אליי

האמת שאין לי מייל פשוט חשבתי שחייבים לכתוב אז חירבשתי אבל תכתוב לי בפורום אני אשמח :)