ד"ר שולמית בלנק מאמר במוסף הארץ

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=331176 http://grm.m.walla.co.il/community/2003/8/21/8386250/h-28027.mht

קראתי את הכתבה המוצלחת האמפטית והחיובית לגבי כל הטיפול ,וד'ר בלנק בפרט. בכתבה הקודמת הרושם שלי היה קצת פחות לטובת הרופאה-כי הקשיחות ניראתה לי לא במקומה ,ודווקא לילדים שקרו להם טראומות חשבתי ,שהשיטה שלה,תהרוס אותם עוד יותר ותביא לתוצאות הפוכות. ניראה שכעת אני מאד מרוגשת ומחזיקה אצבעות לאותו נער ולהוריו וכן לד'ר בלנק ולשיטתה. אנחנו פיספסנו את זה,, -בגלל הזמן (הפנימיה הוקמה לפני כעשר שנים) הפנימיה שלה הוקמה דווקא קרוב לעיר מגורי ,עוד פיספוס המקרה שלנו קרה לפני 15 שנים-עם הבן בדיוק אותו מקרה ובאותו גיל . הטעות שחתמה את הגולל על בני היתה הכנסתו לב'ח בהמלצת העו'ס . שם, עם התרופות וההלם מהמקום הנורא ,(מזכיר ממש את ,קן הקוקיה, התפרצה לו הפרעת האו.ס.ד. ועוד כמה הפרעות.) הטיפול בסימפטומים הנקודתיים המאד נכונים הרשימו אותי ,וחבל שאני לא ידעתי אותם בעצמי קודם. ליקויי למידה יצכן שבני גם לקה בזה, ולכן פחד ללכת לבה'ס ,מריבות בבית סף הגירושים הורים לא יציבים וללא סמכות הורית, לא היה יכול לצאת מזה.. ( חום ואהבה שהענקתי עזרו הרבה) . היום בני בסוף שנות העשרים לחייו בבית ,ללא מעגל חברים ,וללא תפקוד בחוץ . כמו חיי מת. בחור מחונן מקסים ויפה נפש .מרגישה שליבי מתפלץ וכאבי תופת ויסורים קורעים את נפשי- לא חסכתי במטפלים ובמקומות טיפול -כלום לא עזר. עזבתי את הבית ביחד איתו בכדי להיות אך ורק איתו-איתו -לפני יותר מעשור שנים ומסתבר של א עזרתי במאום . בני סובל בעולם ואין מזור-והכתבה הזאת רק נתנה לי אמונה טובה שקורים דברים טובים לאנשים שיש להם מזל. לנו לא היה . ניסיתי להיאחז באשלייה שאולי זה היה קורה גם לנו ,שבני מבריא, חופשי לחייו ולנפשו (אני לא רוצה לחשוב מה תעשה לו הכתבה אם הוא, יקרא אותה .) אך הערפל עוטה על עיניי ואיני רואה דבר מרב ים של דמעות ורדה

ורדה יקרה הכובד שאת סוחבת על הכתפיים שלך הוא עצום. אני מתארת לעצמי כמה זה קשה לראות את האדם היקר לך בעולם סובל ולך אין את היכולת לעזור לו ולהקל על הכאב שלו. חשוב שיהיו לך אנשים איתם תוכלי לדבר ולחלק את המשקל הזה שעל הלב שלך, אני יודעת שיש ארגון תמיכה לבני משפחה של אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות - אני לא זוכרת את השם כרגע, אבל אני יודעת שיש ארגון כזה. תנסי לחפש דרך האינטרנט ואם לא תצליחי תגידי לי ואני אחפש לך ביום ראשון בעבודה. אני חושבת שמאוד יתרום לך לדבר עם אנשים שנמצאים בדיוק במצבך, ויבינו בדיוק איזו תחושות את חווה ועם מה את מתמודדת יום יום. הם גם יוכלו לייעץ לך מהנסיון שלהם איך אפשר לסייע לבנך (בתחום החברתי למשל, הכל כך חשוב). תמשיכי תמיד להאמין שדברים ישתפרו.