סתם כי בא לי לדבר

ד"ר הידש- ברוך רופא חולים למכשף שלך שחוזר לאט לאט לחיים נומליים ויוצא מהמשבר :-) אריאל- תעשי חיים בחו"ל. חוץ מזה, לקחתי את הספר "הורים מרעילים" מהספריה באוניברסיטה, ואני מצפה בכיליון עיניים קרוא אותו. חוץ מזה מצבי די קקא. אני לא מצליחה להיפטר מהתחושה שהגוף שאני חיה בתוכו לא שלי, לא שייך לי ולכם הוא לא טבעי לי. אני חייה חיים שלא שלי. כל פעם מחדש שאני עולה על המשקל אני בשוק, כל פעם כשאני רואה את עצמי במראה אני לא מאמינה. הכי חסר לי בכל הסיפור של להרגיש שלמה שוב זה בן זוג- אפילו סתם לצאת עם מישהו שאני אתחיל איתו. אני כל כך בודדה, לכל החברות שלי יש חברים, אני לא מקנאה בהן או מרגישה רע כשאני לידן, להיפך, אני דווקא מרגישה רע רק כשאני לבד. לפעמים אני מעדיפה לא לחשוב על זה כי אני מרגישה שזה משך אותי למטה.

לא הבנתי למה את מרגישה שאת חיה חייים שלא שלך? האם בגלל העובדה שאת חווה את חוויותיהן של חברותיך? אני דווקא חושבת שאת מממשת עת חייך, בזה שאת מכשירה את עצמך בתחום שאת אוהבת. בעניין בן זוג, אני מאמינה שתמצאי את ההזדמנות המתאימה, ועד אז לא נראה לי שכדאי לך להתפשר ולצאת עם סתם מישהו - זה נראה לי מתסכל ומשעמם. אולי תנסי לאמר לחברותיך,שיבקשו מהחברים הנחמדים שלהם להביא חבר, ותוכלי להצטרף אליהן. יעל הוותיקה

לשירה שלום, יתכן ומי שלא הרגיש את המלחמה היום יומית עם הדיאטה והמשקל לא יכול להבין עד הסוף את מה שאת מרגישה. כך שאם אני כותב שטויות או לא לעניין, יש לזה הסבר. אבל, לדעתי את מוטרדת יותר מדי מהמשקל ומהגוף, את עושה מאמצים אדירים לרדת במשקל, את חושבת על כך שעות ביום וסופרת את הקלוריות, וזה לא עוזר, חבל לי שאת כל כך עסוקה בזאת. נכון שהרבה בנות עסוקות בגוף ובמשקל אולם האם אצלך העיסוק הזה לא רב מדי? האם לא כדאי לחשוב ולנסות להשלים עם מבנה הגוף שלך ולמצוא דברים שכיף לעשות אותם? היתכן שאת הגישה שלך לגוף קבלת בבית ההורים? האם לא כדאי לנסות ולהשלים עם מה שלא ניתן לשנות? ושוב, אם אני מפספס אז אל תהססי לכתוב זאת. ביי הידש

הי שירה אני רק יכולה להביע את הזדהותי עם המצב................... אל תתיאשי ... ויש לי בדיחה קטנה למה השמנה מוציאה מדיכאון? ככה בהתחלה יש דיכאון ואז אוכלים כל היום מרוב באסה אחכ מדוכאים יותר כי עולים במשקל אז מתחילים לעשות דיאטה ומתרכזים בזה כל כך ובסוף כשמרזים ככ מאושרים עד שכבר לא זוכרים למה בכלל היינו מדוכאים מההתחלה.... ( טוב זו לא בדיחה שלי , לכן היא לא משו , אבל ניסיתי)

הי שירה אני רק יכולה להביע את הזדהותי עם המצב...................( אני גם לא מסתדרת עם הגוף שלי , מילא) אל תתיאשי ... ויש לי בדיחה קטנה למה השמנה מוציאה מדיכאון? ככה בהתחלה יש דיכאון ואז אוכלים כל היום מרוב באסה אחכ מדוכאים יותר כי עולים במשקל אז מתחילים לעשות דיאטה ומתרכזים בזה כל כך ובסוף כשמרזים ככ מאושרים עד שכבר לא זוכרים למה בכלל היינו מדוכאים מההתחלה.... ( טוב זו לא בדיחה שלי , לכן היא לא משו , אבל ניסיתי)

שירה בוקר טוב, כשאת כל הזמן בתוך העניין, אי אפשר לבוא ולהגיד לך להפסיק לחשוב על זה, זה לא הולך. אבל, אם יקרה איזה משהו שיסית את דעתך בבת אחת, כמו להתאהב למשל (איזה דבר טוב זה, נכון?) אז פשוט תפסיקי לחשוב על אוכל והתעמלות כל היום ותהיי עסוקה רק באהבה - בעיה מסוג אחר... צריך שיקרה איזשהו שוק שיוציא אותך מזה. יכול גם להיות תהליך הדרגתי פנימי אבל זה הרבה יותר ארוך.