לד"ר הידש היקר, משירי.

שוב שלום. ברצוני להודות לך על מכתבך הקודם וניסיונות העידוד במצבי הנואש. כיום, מס' ימים לאחר ההפלה אני עדיין חשה ברע, רגשות אשם, חרטה עמוקה וחוסר אונים. ממשיכה את הטיפול בפבוקסיל 100מ"ג ביום + וואבן להרגעה. מדומני כי אני מתחילה להרגיש את השפעת הפבוקסיל וכולי צער ויגון על כך שלא המשכתי בהריון. אני מניחה שזה היה עוזר לי וגם לא מזיק לעובר לפי הנאמר. אך החלב כבר נשפך :-((( חשבו שההפלה תעשה לי טוב אך בהשוואה למצבי בהריון אני מרגישה הרבה יותר גרוע. קל היה לי יותר להתמודד עם החרדות מאשר עם דיכאון קשה וחוסר תיפקוד טוטאלי. אני לא עובדת, לא אוכלת, לא מעוניינת לפגוש אנשים וחשה אשמה כל כך כבדה על המעשה הנוראי שעשיתי. אני יודעת שיש סיכוי כי יהיו לי ילדים בעתיד אך כל כך כואב שכבר הייתי בסוף החודש החמידי ואו-טו-טו יכולתי להחזיק תינוק מקסים בידיים..... ההורמונים בגוף משתוללים והבכי לא פוסק. אם יש עוד משהו שניתן לעשות (פרט לתרופות) כדי לצאת מהמשבר הזה, אני אשמח לשמוע. אוהבת אותך.

לשירי היקרה אני תמיד שמח לשמוע ממך למרות הקשיים שאת מתארת. ההורמונים משתוללים וכך גם מצב הרוח, לאט לאט הגוף והנפש ירגעו וגם מצב הרוח יתייצב ועם הזמן ישתפר. אי אפשר לנבא בדיוק את הזמן אבל לדעתי תרגישי רגיל תוך זמן קצר של מספר ימים. כך אני חושב ומקווה. איני מבין מדוע במשך התקופה הזו לא היית בשיחות? או שהיית ואיני זוכר? השיחות הן דבר מאוד קריטי בדברים הקשים שאת עוברת, כדאי להעזר באדם שיכול להיות קרוב אליך וללוות אותך ללא כל "אינטרסים" נוספים. כמו כן אדם קרוב, חבר או קרוב משפחה יכול לעזור, אני הבנתי שמשפחתך מאוד מעורבת אבל האם הם יכולים ללוות אותך גם ברגעיך הקשים? כאשר תתחזקי תתחילי בפעילות גופנית, אפילו אם לא מאמץ הרי כדאי להיות פעילה, לצאת קצת ולראות את השמש..... גם אכילה מסודרת חשובה ביותר, יתכן מאוד שאת זקוקה לתכשירי ברזל, לא אתפלא אם אבדת דם וההמוגלובין ירד. ברזל לא יכול להזיק. מצפה לתשובתך הידש

ד"ר יקר, אני מודה לך מקרב לב על הסבלנות והעזרה הכנה, כולי הערכה. אני אכן בשיחות עם פסיכיאטר שבמקביל מפקח על מינון/השפעת התרופות. בני המשפחה מנסים לסייע אך ללא הועיל. אני סבורה שאתה צודק כי ההורמונים משתוללים בגוף ואני תחת שליטתם. מצב רוחי בשעות הלילה והבוקר הוא ירוד מאוד ומלווה בהתפרצויות בכי איומות, תנועות גוף לא רצוניות ואני אפילו מוצאת את עצמי מדברת אל הקירות וקוראת לתינוק שכבר נתתי לו שם. צר לי להשתפך בפניך אך מצבי באמת עגום ואני חוששת לשקוע ליגון. בהמלצתך אני אתחיל לקחת כדורי ברזל כי אכן איבדתי הרבה דם (עדיין). הייתי משלמת בחיי להחזיר את תינוקי לביטני (עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי..) אילו הייתי יודעת שהפלה מאוחרת גורמת למצב נפשי שכזה הייתי יולדת גם רביעייה. אני יודעת שאין בידך ובידי אף אחד לסייע לי והתקווה היא שהזמן עם התרופות יעשו את שלהם. בני משפחתי שעוקבים אחר מצבי טוענים כי אם לא אגרום לשינוי חיובי אמצא את עצמי מאושפזת בבית חולים לחולי נפש אך הם לא מבינים שאין לי את הכוח והיכולת לחשוב בצורה אופטימית ובטח לא ימים ספורים אחרי האירוע הטראומטי. אשמח להמשיך ולעדכן אותך בהמשך במידה ומכתביי אינם מעיקים מידיי. שלך, שירי.