אני עדיין מזניחה את עצמי

אני לא יודעת למה אני עושה את זה. מצד אחד אין לי כסף לממן את הטיפולים ואני גם לא רוצה להגיע למרפאה ושכולם יראו אותי מסתובבת במקומות כאלו. הבושה ממש הורגת אותי. חוץ מזה שכל פעם שאני קובעת רק כדי להתייעץ עם הרופא לוקח חודש. כך שהזמן פשוט עובר ואני סובלת. ברגעים שאני מרגישה טוב, אני לא לא חושבת על טיפול ושוב, יוצא שאני ממש מזניחה את המצב. כשאני בחרדה או בהתקף אני לא מבינה איך אני מצליחה לחיות בשפיות עד היום. והכי מייאש אותי שהתרופות בזמנו עשו לי כ"כ רע, וגם השיחות לא עזרו, אז למה שהמצב ישתנה הפעם? הרי זה לא עבר עד היום, אז איך זה יעבור עכשיו? מהתרופות אני כבר נרתעת, ולא רוצה להתקרב לזה אחרי 5 שנים של סבל, שרק זכרונות ממה שעברתי שעולים כל הזמן בראשי גורמים לי לחרדה ודיכאון עוד יותר. אני מצטערת שהתחלתי מלכתחילה עם הטיפול התרופתי. היום אני מרגישה שאני משחזרת את מה שחוויתי עם התרופות. לדעתי הנזק הוא עצום, וכאילו הטמעתי את החוויות במוחי, ואני לא צריכה להשתמש בסרוקסט כדי לשחזר את רמות החרדה ותופעות לוואי של הכדור. החרדות שלי באות לידי ביטוי בהרגשות של בחילות איומות, פחד, עצבנות וסיוטים, ולדעתי זה כתוצאה מהתרופה!!! כנראה התרופה לא התאימה לי ובכל זאת המשיכו לתת לי אותה, וזה הזיק!! ברגעים של החרדה במהלך היום ובעיקר ברגעים של יקיצה פתאומית מתוך שינה בבהלה אטומית, אני כל הזמן מרגישה איך אני מאבדת שליטה על עצמי ואני מחזיקה את עצמי לא להתאשפז מבושה ופחד!! בעיני זה שיגעון!!! כאמור, כשאני מתעוררת בלילה מתוך שינה זה הכי נורא. אני משתדלת להחזיק מעמד שפויה ולשתוק ולא לעשות סצנות לשותפה/משפחה וכו'... מדוע החרדה אצלי כ"כ חזקה? הרי לא היו לי טראומות מיוחדות בילדות, אז מה יש לי? כל התיאורים של אנשים על החרדות שלהם, הם כלום לעומת מה שאני חווה. פעם כתבתי כאן, נדמה לי, באמת כמעט אישפזתי את עצמי, זה היה איום. בעבות איזה שינוי שעשיתי, הרגשתי רע עם עצמי, איבדתי לגמרי פרופורציות, וכמה שהתאפקתי במהלך היום, בליילה התעוררתי בהרגשה שכאילו קרה לי אסון נורא, ולא יכולתי להרגע. בסוף לקחתי קלונקס, ונסעתי כמה קילומטרים עד הבית של ההורים, למקרה שמצבי יחמיר עוד יותר. כמובן שאני לא מספרת להורים ורק מתאפקת, כי שואלים ממה אני מפחדת, ואין לי מושג. זה כבר די מעצבן אותם, בצדק, כי זו התנהגות ממש לא נורמלית, והם גם חוששים שאבהיל את האחים הקטנים שלי. כך שהגעתי הבייתה אבל כרגיל, לא היה עם מי לדבר. אבל הפחד עדיין ממשיך. אני מעוניינת לקבל חוות דעת מקצועית מדר' גיורא הידש. למה אני כבר לא מאמינה לאף אחד שזה עובר? איך אפשר להסביר כזה פחד איום וכזו התנהגות וכאלו רגשות וכו'...ללא איזה קשר לטראומה קשה, או לחילופין מחלת נפש? איך בכל זאת אתמודד עם עצמי ללא כדורים? כאמור, אני לא רוצה לגעת בזה יותר, מצד שני ברגעים רבים, אני מרגישה שרק כדור או זריקת הרגעה יוכלו לעזור. אולי זה דיכאון. והאבחון לחרדה הוא טעות? מה ההבדל בעצם? לא. אני לא בוכה. אבל לא בגלל שלא רע לי, אלא בגלל שהמועקות כ"כ כבדות שאני לא מצליחה להוציא אותם. ואם אני כבר מדברת עליהם. כל הרגשות השליליים חונקים אותי ומציפים אותי, ואין לי כח לדבר או לבכות...האם יש לך עצות מקצועיות בשבילי, מלבד מילים מנחמות ומרגיעות. שהיו יכולות לעזור אולי לפני מס. שנים, אבל היום כנראה, זה כבר לא מספיק. התקשרתי, אגב, לתחנה אחרת, עד שיגיע התור הבא שלי במרפאה בכללית. זה לא זול. אבל מה זה משנה הכסף, ברגעים שאני שוקלת האם להמשיך בחיי.

ההרגשה היא שאני כמו איזה בן אדם מוטרד, במובן קליני... הכל מעצבן אותי. עולות בי מחשבות מעצבנות. אפילו מוזיקה, דיבורים, חדשות, הכל משגע אותי. מה אני אומר, אני בעצמי מפחדת מההתנהגות שלי. והפעם לא הזכרתי את הסימפטומים הפיזיים הרבים...שלאחרונה התווספה להם בעיה רצינית אחרת, כרגיל מעצבנות ולחץ, ואין עליה ממש טיפול. אז מה יהיה איתי?

אני מתנצלת שאני מתכתוות עם עצמי:-) אבל אין לי מנוח. אני כל הזמן מנסה למצוא סיבות ותרונות לבעייתי. האם העובדה שאני לבד רוב הזמן, ואין לי עם לדבר כל היום וכל יום, יכולה לגרום לבעייתי זו? עם השנים נעשיתי מאוד בודדה, חסרת ביטחון ולא חברותית, בעקבות החרדה, (בעיקר בשל העובדה שנזקקתי לטיפול תרופתי, ובשל התופעות הלוואי החמורות שנגרמו לי ובגללם פשוט לא יצאתי מהבית) והבושה מעצמי. כך שגם בהתקף אין לי עם מי לדבר או להתייעץ, האם זו יכולה להיות הסיבה שאני הולכת ומשתגעת יותר ויותר? אני אהיה כאן רק מחר כדי לקרוא את התגובה. מצפה לכך בכליון עניים