לד"ר הידש

שלום ד"ר הידש, תכיפות כתיבתי כאן בזמן האחרון מעידה על כך שמצבי לא טוב. אנ י לוקחת 300 מ"ג אפקסור ליום ו100 מ"ג טופמקס ליום נגד דכאון וחרדות. אבל בזמן האחרון, אני לא מצליחה להתרומם מעל לדכאון, ןלא מצליחה למצוא נחמה בכלום, ובעצם לא מבינה בשביל מה אני פה ולמה יש לי לחכות. אני לא נהנית מכלום, פשוט מתקיימת על טייס אוטומטי. הנסיבות המשפחתיות שלי הן כאלה שגם אין לי משפחה מורחבת, יש לי רק אח וגיסה, שאין להם ילדים וזוג הורים מבוגרים. כשאני מסתכלת קדימה, ברור לי איך ייראה העתיד שלי, להזכירך, אני בת 38, רווקה וללא ילדים, ואני פשוט דועכת מבחינה פנימית. כל מפגש עם העולם החיצון שמתקיים לו בעליזות וברננה מופגנים מטריף לי את הדעת, ואני מעדיפה להסתגר בביתי כמה שיותר כדי לא לראות איך חיים ה"אחרים". כל סופשבוע הופך לסיוט בגלל הבדידות. ואני יודעת מה תייעץ לי - להירשם לחוגים, לטיולים, אבל אין לי סבלנות לכלום, אין לי כוח לבלות עם עוד כמה נואשים ונואשות, פליטי החיים, שהם במצב זהה לשלי. אני לא מוצאת נחמה בשהייה במחיצתם של הדומים לי. אני פשוט רוצה להרגיש טוב. ואני יודעת מה זה להרגיש טוב, כי כבר הרגשתי קצת יותר טוב, אבל כמו תמיד, הכדורים עוזרים למעט מאוד זמן, ואח"כ ההשפעה חולפת או שהמציאות לא משתפרת, כי בסופו של דבר, מה שקובע זה הגורל, ולי, ד"ר, פשוט אין כוח יותר לשאת את הגורל שלי. אני יודעת שהיתה תקופה שבה יכולתי אולי קצת להשפיע עליו, אבל היום כל מה שנותר לי זה רק ללמד את עצמי להסתגל למציאות שאין בה כלום, שאין בה אהבה, אין בה אהבת ילד, וכל מה שיש בה זה רק בדידות אימתנית ולב מצומק מכאב. אולי תוכל לענות לי במה להתנחם, או איך לא להספיד את עצמי בעודי בחיים?

מקוה שלא אכפת לך אם אני עונה לך ,למרות שפנית לד"ר הידש, כשאני הייתי במצבים קשים הייתי מתנחם בזה שאני חיי !!( לעומת חבר שנפטר בגיל צעיר במילואים או אחותי שנפטרה ממחלה בגיל צעיר ) כל עוד אתה חי יש תקוה שיהיה יותר טוב , אני יודע שזה קיצוני אבל כל אחד והפטנטים שלו איך לשרוד, חייבים להיות אופטימיים. מה עם ספורט?? יש לך מגבלה פיזית? אם אין לך אני ממליץ לך על הליכה של 40 דקות 3 פעמים בשבוע, גם הגוף נכנס לכושר וגם ההרגשה משתפרת , החרדות פוחתות וגם הדיכאון. כל מה שצריך זה נעלי התעמלות נוחות, בגדים נוחים , מים ו-וולקמן (אופצונאלי) . מקוה שתרגישי טוב, דורון.

שלום דורון, תודה על מילות העידוד. אני לא רוצה שתחשוב שאני אובדנית, כי אני ממש לא, אבל המון פעמים אני חושבת שאין טעם בחיים כמו שלי, עם תחושות כאילו של בדידות, כך שהמחשבה על זה שאני חיה לא מנחמת אותי, ולהיפך, לפעמים נדמה לי שרק במוות יש קצת שלווה. זו מין קלישאה כזו, שכל עוד אתה חי, דברים יכולים להשתנות, והטוב יכול להחליף את הרע. ונכון, המוות הוא באמת סוף פסוק שלאחריו אין כלום, אבל האמת היא שרובנו חיים באיזה מצב ביניים, עם עליות וירידות, ומשכנעים עצמנו שיהיה טוב, כי קשה להסתכל כל הזמן על הצד האכזרי והמפוכח של החיים. אבל כמי שחווה בדידות כבר 38 שנים, (למרות שאני בטוחה שיהיו אנשים אשר יתקשו להאמין לכך), ומעולם לא חוותה רגעי אושר אמיתיים, ורואה מסביב המון אנשים שעיקר סבלם נובע מבדידות ומחוסר אהבה בחייהם אני די מתקשה להאמין בטוב שעוד יבוא. אז מאחלת לך כל טוב יעל

ההשלמה היא האויב הכי גדול שלנו ,ולכן אני ממש מפצירה בך לא להשלים עם המצב. יעל היקרה, אינך רוצה לעשות את כל הפעילוית שציינת מחמת הדיכאון אך אני כן חושבת שאת צריכה להתחיל בדברים הקטנים. אני לא אומרת ישר לקפוץ לחוג לדוגמה אבל כן לנסות לצאת מהבית אפילו אם זה בהתחלה רק למספר דקות. את נשמעת כמו אחת שלא מרימה ידיים ושרוצה לפתור את הבעיה והרצון היא מילת המפתח. דעי לך שיש לך תמיד אותנו פה ואני מניחה שיש לך גם את מיכת משפחתך. העזרי באלה שאוהבים אותך ואל תרימי ידיים שלך, אריאל

ליעל שלום לדעתי את צריכה להתעודד תראי כמה אנשים מנשים לחזק אותך בפורם הזה . אני הצעתי לך התכתבות בשביל לשפוך את ליבך וכאבך . זה מעביר את הזמן לשכוח את האכזבות הרומנטיות שלך. למרות שלא ענית להצעתי אני שוב מציע ומקוה לתגובתך ממני שמעון הרבה בריאות