המסע לאיטקה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
הזמן זוחל או רץ באכזריות יקר לנו ..יקר לנו הזמן לנו הוא הוא הזמן. ואני מבזבז אותו על לא כלום משמעותי. הבוסים חייכו אלי העמיתים גם אבל אני כבר לא שם. לאבד שלשה יקירים בחודש יותר מידי...יותר מידי.. האש הבוערת צורבת את הנפש ללא רחמים..ואני כאוטומאט מחייך חיוך חלול אודות פלאי הכימיה ההורסת ומכרסמת את בשרי עוד נסיעה לחו"ל כבר לא תשנה לא רכב חדש , בגד חדש תואר חדש אישה חדשה ,בית חדש אבל בעצם אני די חי בישביל הרושם עבור הדמויות המשמעותיות המופנמות לתוך הפאזל המתפורר מדוע היתי כזה אידיוט מדוע לא נענתי לצווי הרגש. לכאורה רציונאלי... ראציונאלי אבל לא חכם טיפש מוחלט כבול לכבלי האשמה שנטעה בי אם נוירוטית ואגוצנטרית כבלים שלא הוסרו גן לאחר הנישואין והגעת הילדים וההצלחות הסינטתיות המצרך היקר הוא הזמן שבעתי מ" יש אין " החור השחור בנשמה. מחפש את הבית הפנימי התרופות הקלו זמנית את הדרך אל הלא כלום... אל הטימטום המסע אל איטאקה הבית הפנימי שלי העוגן שיקשור אותי למשמעות האמיתי של ההוויה. איטאקה הוא הבית שנותן משמעות וכיווון למסע אשוט באוקיאנוס של דמעות עד שאצליח להתקרב לחוף בו אולי אתעורר מהסיוט הזה באהבה גדולה אודיסאוס (סילחו לי על הקיטש הייתי חייב להתפרק בדרך כלשהי )
היי תודה על השיתוף, השיר עורר בי מחשבות. ביי הידש
