תודה לכן

עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב כמובן. אבל אתמול בליילה זה התחיל מאוד רע, לא קרה לי שהגבתי ככה. אני נמנעת לא להכנס לפרטים על מנת שלא יזהו אותי, בכל מקרה, ברור שאני לוקחת קשה הכל. פחדתי בליילה מהמעמד היום, מכך שאאבד שליטה בגלל כל העומס של הרגשות. אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני לא יודעת לאיזה מטפל לפנות. מצד אחד אני מזניחה את עצמי המון זמן, והחרדה רק מתעצמת, כי אני לא מספרת לאף אחד על החרדות שלי, וברור לי שאני צריכה להתחיל בטיפול באופן דחוף! (לא תרופתי, תודה רבה, התרופות השפיעו עליי מאוד רע, והניסיון הזה היה טראומטי מספיק עבורי כדי להבין שעלי לשמור מרחק מהדברים האלו וגם לדעתי אין מספיק מידע על תופעות הלוואי הקשות שהם גורמים לאנשים מסויימים!!! לא משנה מה הרופאים הכי מדופלמים יגידו. אני חוויתי על בשרי ועל נפשי את כל התופעות והם לא). אני גם מעוניינת לשמור על סודיות ולא לפגוש במקרה מכרים במרפאה בבי"ח כפי שקרה לי בעבר (מישהו הגיע עם סבתו החולה...), וזה היה מביך מאוד. מצד שני אני לא יכולה לגייס הון עתק על טיפולים שסופם כסופם של הטיפולים שעברתי (החרדה המשיכה). כך שחשוב לי שהמטפל הבא יהיה מנוסה ומצליח ללא פשרות. אבל לפי החוק אסור לרופא/ער"ן/מנהל פורום וכו' להמליץ על מטפל, כך שאני פשוט ממשיכה לסבול בלשון המעטה. ואני די איבדתי תקווה, אם לומר לכם את האמת. לא יודעת למי לפנות שיכול להפנות אותי ולהמליץ. מה עושים?

גוגל היקרה את יכולה אולי ליצור כתובת אי מייל זמנית בהוטמייל או בוואלה ואז אולי למישהו מהחברים כאן תהיה המלצה טובה בשבילך, וישלח לך אותה

אולי גם זו אפשרות. למרות שלא אידאלית לקבלת המלצות. אבל בכל זאת הוספתי מייל תודה. ואשמח גם לפירוט הסיבות להמלצה

גוגל שלום, אני לא אוהבת להציע הצעות לאדם שאינני מכירה כלל. אני יכולה רק לנסות לתת לך משהו מן הנסיון שלי: כשהסתבר לי- בחדר מיון של בית חולים- שאני חולה ב"דכאון עם תופעות חרדתיות משמעותיות" נבהלתי מעצם ההגדרה. "אני? מה פתאום אני? אני פסיכית? אני-ופסיכיאטריה? אני ותרופות הרגעה?, אני-החזקה והמתמודדת..איך זה יתכן?!". הרגשתי שנפשי השפילה אותי,אם לנסח זאת כך, והיו בי כעסים עצומים. אחרי שלמדתי-בעזרת מידע מהרשת,מדר' הידש ומהפסיכותיראפיסטית שלי-מה בעצם קרה לי- החלטתי,ובהחלט בתחילת הדרך- שכדי לקבל סיוע ותמיכה,אני צריכה לספר מה קורה לי. (ברמת פירוט הולמת ,כמובן.) לא חששתי מסטיגמות, הייתי משוכנעת שעקרונית אני בסדר גמור, אלא שאני עוברת משבר חריף , מה שבהחלט לגיטימי בעיני, לגבי כל אדם. מרגע שהתרתי לעצמי לספר לאנשים- בעבודה למשל- מה קרה לי-הסתבר לי שרבים מאד סבלו מדיכאון,חרדה או שניהם גם יחד, או שהכירו אדם שסבל כך. קבלתי תמיכה ,אבל באופן כלשהוא הרגשתי שבעצם האמירה והדיון-אני גם מאפשרת לאחרים להיתמך. שורה אחרונה: מפני שברור לי שלא הייתי ושאינני אשמה ,לא הרגשתי צורך להסתתר ולהסתיר. אני מניחה שבכך קיצרתי לעצמי את התקופה הקשה ובוודאי שאת הסבל והכאבים. שיהיה לך רק טוב.