למומחה

אני אדם רע . אין לי רגישות ואני לא בוכה ולא עוזר לאנשים בכלל. אני מרגיש שאין לי אדרנלין כדי להתרגש בשביל אנשים. אני רוצה תרופות שישנו אותי . שמעתי שהגוף מפתח עמידות לכל דבר . אני רוצה כאמור להשתנות ולהתרגש נראה לי שאין יל מספיק אדרנלין כי אני אדיש מאוד . אם אקח אדרנלין כדי להיות אדם טוב אז אני מניח שבכל התקופה שאקח אדרנלין אני יהיה טוב אבל אם אצטרך להפסיק אז אגלה שהגוף שלי כבר הפסיק לייצר אדרנלין באופן טבעי ואולי בלוטת יותר הכליה התנוונה כתוצאה משימוש מלאכותי באדרנלין. לכן חשבתי לעצמי שהדרך הטובה ביותר להיות אדם טוב (ולהתרגש הרבה לעזור לאחרים)היא על ידי כך שאקח תרופות שעושות בדיוק ההיפך כלומר תרופות שמורידות את ההתרגשות ואז כשאקח אותם אני אהיה אדיש מאוד אבל כשאני אפסיק לקחת אותם אגלה שהגוף שלי מנסה לייצר אדרנלין בעצמו וכך יהיה לי לכל החיים עודף אדרנלין וכל החיים אתרגש וזה ירפא אותי מהאדישות שלי ומהרעות שלי. רציתי לדעת האם אני צודק בעיקרון שאם לוקחים תרופות שעושות - ואחר מפסיקים אותם אז נרפאים מ - כי מקבלים + ? והאם יש דרך אחרת על ידי תרופות להפוך לאדם טוב שעוזר לאחרים בעת צרה ? ובכלל מה מניע אדם לעזור כדי שאדע מה שורש הבעיה שלי ואוכל לעבוד על שורש הבעיה של חוסר העזרה שלי לאנשים שנמצאים במצבים דחופים ?

לעידו שלום, הדברים שכתבת הם הגיוניים ומקוריים אבל ברפואה הבעיה היא שהרופאים עובדים לפי ניסיונם ומחקרים על אנשים ולא רק לפי ההגיון. כלומר לעתים התיאוריה יפה אבל לא תמיד היא עוזרת במציאות. לעתים התיאוריה והמציאות הולכים ביחד אבל לא תמיד. אני לא שמעתי שמשהו ניסה את התיאוריה שלך ולכן איני יוכל לחוות דעה עליה. אני חושב שאתה מדבר על רגש שנקרא אמפטיה. אמפטיה משמעותה להרגיש את מה שהשני מרגיש על פי התנסותך והדבר הדומה שהשני מעורר אצלך. כלומר אם משהו בוכה זה מעורר אצלנו רגשות הקשורים לבכי אצלנו ואז אנו יכולים להבין מה עובר על האדם השני ולהשתתף בצערו. אנו יכולים להשתתף בצערו כיוון שאנחנו עברנו משהו דומה. לכן קודם כל אתה חייב להרגיש יותר את החויות הטובות והקשות שעוברות עליך, כאשר תהיה קרוב יותר לעצמך תוכל להיות קרוב יותר לאחרים. שיהיה רק טוב דר' גיורא הידש

אמרת שככל שאהיה קרוב יותר לעצמי אוכל להיות קרוב יותר לאחרים. אבל הבעיה שלי היא שאני יותר מידי אוהב את עצמי ויותר מידי קרוב לעצמי אבל אני לא מסוגל לאהוב ולהיות קרוב לאחרים מבחינה רגשית אני מרגיש שהם לא שייכים לי ושאני לעצמי ואני מרגיש שממש לא אכפת לי מאחרים. ואני מרגיש שרק אני מעניין את עצמי וכל דבר שאחרים זקוקים לו (למשל שאקשיב )נראה לי משעמם חסר תועלת ושאני לא יכול לסבול את זה כאילו זה בזבוז זמן שאין לי סבלנות בכלל בשביל שאהיה אכפת לי מאחרים. מדוע אני כל כך אכזר ? מדוע אני לא מסוגל לתת לאחרים ולשתף אותם ?