דכאון בקשישים
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
לדר' הירש אבי בן 83 ניצול שואה, אושפז לאחרונה פעם ראשונה בחייו עקב פרפור פרוזדורים והפרעות קצב. הוא מטופל תרופתית. לאחר כשבוע מאז שוחרר מבית החולים שוב הופנה למיון אך לא אושפז. אך מאז החל לסבול ממועקה ב"מקלעת השמש" סובל מקשיי שינה ומחוסר תאבון, איבד עניין בפעילויות יומיומיות. יש לו חרדות מטופל כרגע ב-SEROXAT שנתן לו הרופא הכללי. עלי לציין שבמלחמת המפרץ נכנס ללחץ מהחדר האטום שהוכן לקראת המלחמה. האם יכול הליות שזו תגובה פוסט טראומתית? כיצד עלי להמשיך ולטפל בעניין. עלי לציין שהורי קיימו עד עתה אורח חיים עצמאי, המשפחה גרה ממש מעבר לרחוב. אבי מרבה לשוחח על השואה לאחרונה, ואנו לא כל כך יודעים האם לעשות לו ויתורים או להתעקש שלא ירים ידיים. מה יכול להיות הגורם למצבו? מאוד קשה לי ההתמודדות כי אני בת יחידה למרות שיש לי תמיכה מבני משפחתי. בתודה
אני חושבת שכמו לא הולכים לרופא עיניים כדי לקבל משחה לעור, כך הרופא הכללי כדאי שימליץ ללכת לרופא פסיכוגריאטרי ולא ייתן בעצמו את התרופה. אולי כדאי למצוא לאביך מסגרת שבה יוכל לדבר על הקשיים שבזקנה?
לגילה שלום, יתכן מאוד שמדובר על תחושות אשר קיבלו העצמה בגלל השואה. אנשים שעברו את השואה חרדים מאוד ורגישים לכל נושא המחלות. במחנות הריכוז מחלה פרושה היה אחד-מוות. החולים לא החזיקו מעמד. לכן כל דבר אשר מזכיר מחלות גורם לחרדה רבה ודיכאון. כמו שהמלחמה והחדר האטום העלו את הקשר עם השואה כך גם מחלות. כעת אביך החל בטיפול מתאים נגד דיכאון-סרוקסט, ההטבה עם סרוקסט מתחילה כשלושה ארבעה שבועות אחרי תחילת הטיפול, כך שצריך לחכות.... כאשר אביך ירגיש טוב יותר אפשר יהיה לחשוב על שיחות, אפשר ב"עמך" אשר מתמחים ועוזרים לאנשים שעברו את השואה. הרבה בריאות דר' גיורא הידש
