אני כזאתי אפס

לא הלכתי למבחן היום :( השעון צלצל בבוקר ופשוט לא יכולתי לצאת מהמיטה. הרגשתי שאני לא יכולה לצאת החוצה, להתמודד עם העולם ולפגוש אנשים, לענות על שאלות כמו "מה קורה" או "מה נשמע" כאילו הכל טוב ואני שמחה ומאושרת. נמאס לי כבר לשים על הפנים את המסיכה של האושר, היא כבר לא מתאימה לי. אני מרגישה כל כך אפס, שלא הלכתי למבחן, אבל יחד עם ההרגשה הזו לא יכולתי לגרום לעצמי לעשות את זה. יסורי המצפון אוכלים אותי, לא רק בגלל המבחן אלא בגלל כל הסמסטר האחרון - בקושי הייתי בהרצאות, אין לי מושג מה קורה עם החומר ואני ממש לא יודעת איך אני אעבור את המבחנים האלה. זה מייאש אותי, אני במעגל סגור שאין דרך לצאת ממנו - אין דרך חזרה ואין שום דרך להתמודד חוץ מלתפוס כבר אומץ לעזאזל, למה אין לי אומץ לעשות את זה כבר?!?!!? בגיל 16 הצלחתי למצוא את האומץ פעמיים, אני חושבת וחושבת ומנסה להזכר איך מצאתי אותו אז אבל אין תשובה. בנתיים אני יושבת פה בבית, לא יצאתי ממנו כבר כמעט שבוע, מעסיקה את עצמי בשטויות כמו טלויזיה ומחשב, ואוכלת את הלב. מתי כבר יהיה לי אומץ?!!?!?

את ממש לא אפס! ואפשר לצאת מהמצב שבו את נמצאת! את מקבלת טיפול? אני בטוחה שתרופה תשפר לך את מצב הרוח. אני מכירה את ההרגשה שלך. ואת זה שאת חושבת שאין פיתרון אבל יש! אם תקבלי טיפול מתאים תראי שהכל נראה יותר טוב. שיש כוח לצאת מהמיטה ויש גם בשביל מה לצאת! נכון שאמנם הסימסטר הזה לא כ"כ הלך לך אבל זה בגלל שאת לא מרגישה טוב ואת יכול לשפר את המצב ולחזור על הסימסטר הזה פעם נוספת רק שבפעם הנוספת יהיו לך יותר כוחות לקום בבוקר. תחייכי לאנשים בגלל שבאמת טוב לך ולא בגלל שאת 'שחקנית'. אני ממש מכירה את ההרגשה שלך ומזדהה איתך. אבל יש מוצא! ואת צירכה אומץ ללכת לטיפול ולהתחיל לקחת תרופות. זה הפיתרון היחידי! זה יעזור לך בהכל. ישפר לך את מצב הרוח, את הביטחון העצמי, את המצב עם החבר שלך. אל תפחדי, אנחנו פה בשבילך ונעבור את זה איתך ביחד! אל תרגישי ייסורי מצפון שלא הלכת למבחן ושלא השקעת כל הימסטר הזה. זה סתם מיותר ויותר ידכא אותך. תחשבי עכשיו הלאה. מה עושים מפה? איך גורמים למצב להשתנות ולהישתפר! וכמה שיותר מהר יהיה לך יותר קל לצאת מזה. אז מה את אומרת? מה דעתך? ותדעי לך שזה שאת נשארת בבית ממש לא טוב ואף מחריף את מצבך! תצאי מהבית גם אם אין לך מצב רוח.כשאת בבית עסוקה בכלום (טלויזיה ומחשב) הראש שלך עובד שעות נוספות ומייצר מלא מחשבות שליליות. אז נו, מה את אומרת? ניתן לך יום חופש להירגע מהכל ומחר נפתח דף חדש, תלכי לטיפול והכל יהיה בסדר! אוקיי?

הצלחתי למצוא אומץ, הלכתי לרופא. הוא נתן לי לוסטרל, כבר כמעט שבועיים. זה לא עוזר. אני לא יכולה לחזור על הסמסטר.. אני לומדת פיזיקה שנה ב', אני בונה על קריירה באקדמיה, כבר התחלתי לעשות פרוייקטים עבור אחד הפרופסורים. חזרה על סמסטר תהרוס לי את כל התוכניות.. it's now or never

ליאה שלום, שמי אורית, בת 28, לפני כמה שנים הייתי בדיוק..מדוייק מאוד במצבך, לומדת לתואר ראשון ...לא מצליחה להתמודד עם הלימודים, לא הולכת להרצאות, מושכת תמיד למועד ב' את המבחנים וגם אז לא עושה, קשה היה לי לראות את כולם מסביב ולהרגיש שכווווולם מוצלחים, ואיך כולם מצליחים לשבת על התחת ללמוד, ואני אפילו לא מצליחה לצאת מהמיטה...אני הרי הייתי התלמידה הכי טובה בתיכון, תעודת בגרות מעולה. אחרי כמה סמסטרים וסבל לא קטן, בעזרת תרופות, הצלחתי לשקם את חיי, את הלימודים לא סיימתי, אבל היום אני יכולה לתת לך את העיצה הזאת: תנסי לקחת סמסטר חופש, תנסי לא להלחיץ את עצמך, וכמובן ללכת לטיפול. לקחת סמסטר חופש זה נראה דרסטי מדיי, וכולם יתקדמו בחומר ואת תשארי מאחור, אבל הלחץ הוא זה שמביא את הרעה. בכל מקרה בהצלחה, התחזקי..ואם תרצי לכתוב אשמח

ליאה החמודה כואב לי על הסבל שלך אבל אני בטוחה שיש פתרונות אחרים מלבד " הפיתרון הסופי". לגבי המבחן, זה קורה ואיל טוב שלא הלכת כי אם את לא מרוכזת במילא היה קשה לך.אני ממליצה לך בחום לגשת לאחד מהמרצים האחראיים עלייך או לדיקנית או משהו שפאשר לדבר איתו . תתארי בפניהם את הבעיה שלך ואני בטוחה שאולי ימצאו לך הקלות מסוימות או דרכים לשפר את הציונים ולהשלים חומר. אני סובלת ממחלה פיזית והחלטתי שאף אחד בכיתה שלי לא ידע עליה וגם לא המורים חוץ מהמדריכה הפדגוגית שלי שהיא מעין מחנכת. החלטתי שאני מסרפת לה משום שאם אצטרך את עזרתה או הקלות מסוימות היא תוכל לעשות זאת. בנתיים לא נצלתי את האפשרות אך בהחלט חשוב שהיא קיימת. לכן אני ממליצה גם לך לחשוף את בעייתך בפני מישהו שתוכלי לבטוח בה. ליאה, התאבדות הוא פתרון קל וטוטלי שממנו אין דרך חזרה . האם כדאי לך להשליך את כל מה שיש לך ואת מה שנעתיד צופן לך ברגע אחד? אני יודעת שקשה לך אך האמיני לי שאם הטיפול הנכון אפשר לצאת מזה. אנחנו פה כולנו איתך ולא נוותר לך כי אנו רוצים אותך פה איתנו בריאה ושלמה. את תתיאשי לגבי המבחן, תמיד יש מועד ב'. את לא כישלון ואת לא אפס- זה קורה לכולם תרגישי טוב ותמשיכי לעדכן אותנו, אריאל

אתם פשוט לא מבינים.. אנשים בחוג בו אני רוצה בקריירה אקדמית כבר מכירים אותי, אי אפשר ללכת לדיקן או משהו כזה, אני לא יכולה לחזור על סמסטר, כולם ידעו וכל התכניות שלי ילכו לפח באותו רגע. הצלחתי להגיע למצב שיעריכו אותי לא לפי הציונים כמו שבד"כ עושים, וככה השגתי עבודה אני לא יכולה עכשיו לעצור, לחזור, פשוט אין מוצא

אנחנו כן מבינים אותך ומבינים שזה הורס לך את כל התוכניות אבל את צריכה להבין שאת לוקחת את הכדור הזה בסה"כ שבועיים והוא מתחיל להשפיע רק אחרי חודש, אז בואי נחכה עוד קצת ונראה. אל תתייאשי! גם לי היו תוכניות בחיים והחרדה עצרה אותם. אין מה לעשות! זה הגיע למצב שבו הייתי צריכה להחליט או לעצור הכל ולטפל בעצמי או להמשיך בתוכניות ולהתמוטט נפשית! גם לי בחרדה באה בזמן הכי לא מתאים, ניסיתי לבקש ממנה שבתבוא בפעם אחרת אבל היא סירבה :-( למרות שקשה לך לשמוע את זה אבל - אין לך ברירה! תקחי את עצמך בידיים תנסי לצאת מהמיטה, ללמוד, להשקיע בלימודים כמה שאת יכולה עד שהכדור יתחיל להשפיע עליך. ואל תפחדי שמא כולם ידעו. אף אחד לא ידע כלום אם לא תספרי. מקסימום תגידי שהייתה לך בעיה גופנית, אף אחד לא צריך לדעת שאין לך כוח לקום מהמיטה ואין לך מצב רוח. וכמו שאריאל אמרה, את יכולה להשיג הקלות בלימודים ועזרה אבל אל תרימי ידיים! אני בטוחה שיש אצלכם יעוצת פדגוגית או ל ייעוץ אחר שיכולים לעזור לך וגם לשמור על סודיות מוחלטת. וגם אם תחזרי על הסימסטר הזה, במקרה הכי גרוע, אז זה לא כ"כ נורא! העיקר שתקומי בבוקר ותצאי מהמיטה ותחייכי מרצון ולא מתוך הכרח. אז תתעודדי, תעשי דברים שאת אוהבת, תפנקי את עצמך ותחייכי כי בעוד שבועיים תראי שתרגישי כבר שיפור בהרגשה שלך. וחוץ מזה תדעי שאנחנו תמיד פה בשבילך!

ליאה היקרה תתפלאי לגלות שדווקא לפעמים אנשים שאנו חושבים שלא יבנו אותנו מבינים היטב. אין זה אומר שכל הסגל האקדמאי צריך לדעת . מספיק שיהיה לך תמיכה ממישהו אחד. אני חושבת שכדאי שתנסי אין לך מה להפסיד. מלבד זאת, אם הם מעריכים אותך כמו שאת אומרת אז הם לא ישפטו אותךעל פי הדיכאון או החרדה שיש לך אלה על פי הבנאדם שאת ושהם כל כך מכירים מקווה שתהעודדת קצת ותחשבי על הדברים שלך, אריאל האמיני לי שאני יודעת כמה קשה לספר זאת לסגל אקדמאי מנסיון, אך מנסיון זה גם משתלם

תודה לכל האנשים המקסימים שמנסים לעזור לי (אריאל, יפעת, אורית, נועה). זה באמת הקלה קצת מאז שאני פה, כי אף אחד לא יודע על הדברים האלה חוץ מהחבר שלי ועוד חברה (שאני לא כל כך בקשר איתה כבר). טוב לדעת שיש עוד אנשים שעוברים דברים דומים ומנסים לתמוך. קשה להחזיק הכל בפנים. אבל עדיין.. אני מרגישה חרא ובא לי למות. העולם הזה חרא. לא נראה לי שאני אדבר עם מישהו אצלנו בפקולטה, זה ממש יהיה לא לעניין, ואני אאבד כל סיכוי לעשות משהו שם. יש לי פגישה בעוד יומיים עם הפסיכיאטר, נראה מה הוא יגיד. הוא דווקא בחור נחמד בנתיים. אז תודה.. נתראה ב9 בפורום.. כמו שדר הידש אומר, שיהיה לכם רק טוב. ליאה.