אריאל היקרה!

מה שלומך.אמנם אני לא כותבת לאחרונה הרבה, אבל זה לא אומר שאני שוכחת אותך,או שלא אתעניין בשלומך.אצלי הכל די רגיל.אני חיה את החיים,עם המחלה הזו ויש עליות ויש מורדות,כנראה שזה חלק ממה שאלוהים הועיד לי מסיבה כלשהי.ואני מכבדת את זה.(אני לא דתייה).אבל מאמינה שכולנו נמשכים לאיזשהו כיוון וזה לא תמיד תלוי בנו,אם כי אני מאמינה בהרבה יכולת של בן אדם להשפיע על דברים.ע"י אופטימיות.כמו שאומרים יום עסל יום באסל.ככה זה.תכתבי לי.אני רוצה לדעת מה שלומך?

תמיד כיף לשמוע ממך. אני לצערי אותו הדבר ללא שום שיפור. היום היה לי קשה מאוד בלימודים. הייתי צריכה להפגין חיוכים ולשחק אותה כאילו הכל בסדר ובפנים בכלל לא התעניינתי בכלום ורק דאגתי להסתיר ממני ומאחרים את התופעה המוזרה. לקראת הצהריים כמעט נשברתי ופרצתי בבכי לייד כולם ואז התעשתתי ועבדתי על עצמי. זהו, עכשו חזרתי ואני מותשת מהיום ומכל המלחמות. מה יהיה מחר אני לא יודעת אבל כל יום שעובר עם אותו מצב לא מוסיף על האופטימיות שלי מקווה שיהיה טוב לכולנו שלך, אריאל

אני בטוחה שמחר יהיה יותר טוב.אני רוצה מאוד לקוות.שרק תיהיי אופטימית. גם אני למדתי שנה ואחר כך עזבתי כי אז חטפתי את הדיכאון שלי, וגם היכרתי באותו זמן את בעלי,שזה נורא מוזר.גם הייתה תקופה מאושרת בחיי.אין לי מושג איך תקופת דיכאון קשה,לראשונה שפרצה אצלי בגיל 20 , הייתה גם תקופת רומנטיקה ואהבה. אחר כך הדיכאון עבר לי עם ההכרות עם בעלי שהעמיקה יותר. צחוק הגורל ,עכשיו יש לי את האגרופוביה והחרדה.המגעילה הזאת. לא סתם אומרים שהדיכאון וחרדה, הם אחד למעשה.שני פנים של אותה מחלה. את יודעת מה יש בזה משהו.