מאבדת תקווה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
טוב אז ככה, אני בת 19 וחצי ... עוד לא חויתי שום מערכת יחסים... אני מרגישה שהזמן אוזל לי ושאין תקווה שמתישהו יהיה יותר טוב... כל פעם שאני לבד רק על זה אני חושבת... אני מוציאה את עצמי מדעתי, נכנסת לבורות עם עצמי... אומרים לי שזה יגיע , אבל בינתים אין לי נסיון חיים, והזמן אוזל... אני תוהה אם יש לי מקום בעולם הזה ללא אהבה...
כדאי לך ליזום דברים שיקרבו אותך לדברים שאת כ"כ רוצה. מכיוון שחשוב לך יחסים ואהבה אז את יכולה ליזום ולא לחכות שיתחילו איתך. אין לך בעיה פסיכיאטרית אבל חבל שתפספסי את החיים ולכן אני ממליץ לך לקחת את עצמך בידיים ולהתחיל ליזום דברים.
שלוש נקודות, שלוש נקודות. מה את רוצה ? שנבכה ? שנרחם ? שנתמוך וירטואלית - לא מכירים אותך, וטבע האדם יותר מרגיז מזה. אנשים לא אוהבים לרחם, תכניסי את העובדה הזאת לראש. אנשים גם לא אוהבים לתמוך בזר מוחלט, וכי למה ? (שוב-כך הוא טבעו הבסיס של האדם, ראי צ'כוב-האיש שבסוף מדבר לסוסה שלו). אז די עם השלוש נקודות והחולשה הזאת, יאלה-תתנערי, צאי מזה ! אני הייתי בתולה עד גיל 19.5, חבר ראשון היה לי בגיל 21, ומאז פרחתי וחוויתי אהבות. תירגעי-זה עניין של קצב אישי-אישי, ובשלות. אצל כל אחד זה אחר. ותפסיקי לרחם על עצמך ולכתוב מיילים שהנושא שלהם הוא "מאבדת תקווה". יש לך יותר מזה, בלי להכיר אותך אני אומרת לך - אני לא צודקת ? ולא, זו לא בעייה פסיכיאטרית, אשריך. אם זו הייתה בעייה פסיכיאטרית, ספק אם היית מצליחה לנער את האדישות שלך ולבקש איזושהי עזרה
תודה רבה לך
