מתלבטת יותר מדי בנוגע לטיפול תרופתי

דר' פלד שלום אני אישה בת 28 רווקה, מטופלת כבר שלוש שנים אצל עובד סוציאלי המתמחה ביעוץ אישי. אני מרגישה שלאורך השנים חלה התקדמות אישית. היתה התקדמות גם בנוגע לבטחון העצמי אבל עדיין אין תוצאות שמספקות אותי, ואסביר: במקומות חדשים, בקשרים חדשים ביחוד עם גברים אני עדיין מבוהלת, והדבר נמשך, ואני אתן דוגמא - סיימתי לימודי ערב של שנה,ולכל שיעור שהגעתי הייתי מגיעה מבוהלת, חוששת לדבר עם המרצה ועם התלמידים האחרים. אני מרגישה שאני מפספסת את החיים כי אין לי שליטה על הלחץ הרגשי. בכל אופן גם בסיום לימודי הרגשתי אותו הדבר - ז"א שהמקום החדש לא הופף להיות מוכר עם הזמן. בשיחות של אחד על אחד עם אנשים אני מצויינת ואפילו מרוויחה הערכות גבוהות ואהדה. (ובעצם גם כאן תלוי מי מתמודד מולי - האם אני מרגישה מאויימת או לא), אני יודעת שהדבר מורכב, אבל בכל זאת - אגיע לשאלתי: כבר לאחר שנה של טיפול ביקשתי מהמטפל שלי את חוות דעתו לגבי נטילת תרופות. הוא טען שאני לא זקוקה לזה בשום פנים ואופן. כיום אנחנו לקראת סוף טיפול, אבל ישנם דברים שלא פתרתי כלל. (סווף טיפול כי אמרתי לו שאני מרגישה כעת שאני רוצה להתמודד עם החיים לבד ללא יעוץ, גם הוא חושב שמלבד הבעיה הזוגית טיפלנו בהכל, אני לא מסכימה איתו, פשוט התעייפתי). אני מתלבטת אם להמשיך לטפל אצל המטפל הנוכחי או לפנות למישהו אחר, האם החלפת מטפל תועיל ? גם מייאשת אותי המחשבה שאצטרך לעבור את הכל מחדש. האם אני צריכה טיפול תרופתי או לפחות להתייעץ עם פסיכיאטר על אף שהמטפל שלי לא המליץ על כך. האם טיפול תרופתי יכול לפתור בעייה אחת וליצור אחרת - ז"א שארגיש פחות מתוחה אבל אהיה יותר ישנונית. שמעתי כי תרופות לעיתים גורמת לעייפות ואפטיות, האם זה נכון? האם טיפול תרופתי הוא לכל החיים (אני מפחדת לפתח תלות). והשאלה יותר חשובה היא - מדוע נעזרים בטיפול תרופתי, האם יש תהליך בגוף שלא ניתן לשלוט בו על ידי ההיגיון (כמו למנוע מעצמינו לאבד שליטה כשאנו מפחדים) או שלא ניתן לטפל בו על ידי פסיכולוג? איך פסיכיאטר עושה את האבחנה? האם רק על סמך מה שאספר לו? כי הכל תלוי בסביבה שבה אני נמצאת. אני מתחילה ללמוד בעוד חודש, ואני לא רוצה שהדבר יקרה לי גם במקום הלימודים החדש שלי, אין לי כוח לבזבז אנרגיות נוספות על האם אני אהודה או לא בקרב האנשים החדשים? האם הרשמתי את המרצה? האם נהגתי בחכמה? בשפה פשוטה אומר - שאני לא זורמת אלא עם המון מעצורי אגו בדרך? האם עשיתי טעות שלא טופלתי ע"י פסיכולוג אלא ע"י עובד סוציאלי המתמחה ביעוץ אישי? יש לציין שלא עברתי שום טראומה משמעותית בחיים (או בילדותי כפי שאני זוכרת אותה), הייתי ילדה רגישה שזקוקה להרבה יותר משהורי העניקו לי. מכתבי ארוך כמו גם ההתלבטות שלי. אני אדם שמח באופן עקרוני - כשאני בסביבה בטוחה (משפחה וחברים קרובים), והייתי כל כך רוצה להיות כזו גם בסביבה חדשה, אני מרגישה שאני מפספסת דברים בחיים בגלל פחד, או יותר נכון מחשבות של מה יחשבו עלי, וצר לי על כי אנשים לא מכירים אותי כפי שאני. גם מערכות יחסים הם בגדר כשלון אצלי אני תמיד זוכה בסופו של דברלחוסר הערכה מצד הצד השני - כי אני תמיד מרגישה שעושים לי טובה שנמצאים איתי. אשמח לקבל את חוות דעתך להסתבכות שלי. בברכה, מתלבטת

היי אני אישית הייתי מציעה לך לקרוא את הספר "סערת נפש" של דוקטור יורם יובל הוא יענה לך על הרבה שאלות פתוחות אני בעצמי מטופלת בסרוקסאט כדורים נגד דיכאון בגלל חרדה וחרדה חברתית תמיד הייתי במתח בחברת אנשים והערכה העצמית שלי היתה מאוד נמוכה. אפשר להגיד שהכדור שינה את חיי לא האמנתי כמה הוא יכול להשפיע אני מרגישה בן אדם חדש , לכדור הסרוקסאט אי אפשר להתמכר התופעות לוואי שהשפיעו עליי הם חוסר חשק מיני בהצלחה

אלמונית שלום, ראשית אני מאוד מודה לך על תשומת הלב, ביחוד כשהיא באה מתוך הכרות אישית. ובכל זאת יש לי שאלה: ואתחיל בכך שאומר שלא הייתי רוצה להפסיד שום דבר בתפקוד שלי (כפי שציינת - תיאבון מיני), האם למיטב ידיעתך כל תרופה בעצם משקמת דבר אחד ופוגעת באחר? כמה זמן את לוקחת את התרופה? האם את חושבת להפסיק? אני נורא חוששת מכך שאם אקח כדורים ארגיש שאני לא "רגילה". האם את באמת מסופקת? אשמח אם תחלקי עימי את התחושות האלו. תודה רבה מתלבטת

לא נראה לי שהכדור פתר לך את כל הבעיות. הייתי מציעה לך לבדוק את התוקפנות שלך עם פסיכולוג כי אין ספק שאת עדיין סובלת מכך (ע"פ ההתבטאויות שלך בפורום זה), למרות הטיפול התרופתי, או שמא הוא הגביר את התופעה?

היי אלמונית הפסיכיאטרית שלי נתנה לי סרוקסאט בגלל התקפי חרדה ולחצים ואני ממש פוחדת להתחיל לקחת . האם תוכלי לכתוב לי למייל? [email protected] אני אודה לך מאד

הי. מספר דברים, מתוך נסיון רב, למרבה הצער א. התרופות ממשפחת SSRI, כאילו מהדור החדש, אינן גורמות לישנוניות כלל בעיקרון הן גם לא ממכרות, אם כי לאחרונה מסתבר שזה לא ככ פשוט ועלולה להיות בעיה עם זה, ב.לידיעתי, עובד סוציאלי שעבר הכשרה בפסיכולוגיה, כמוהו כפסיכולוג, לכן מבחינה זו לא נראה שעשית טעות, מה גם שאת טוענת שנעזרת ג. מהנסיון שלי פסיכיאטר כשאתבאה אליו ומבקשת תרופות את תקבלי אותן, יש נטייה לכיוון זה, וזה לא אומר שאין גם פסיכיאטרים אחרים, שנוהגים אחרת. לדעתי הנטייה שלהם היא למכור את מרכולתם, ככל איש מקצוע. ד. חשבת על טיפול קבוצתי, אולי? ה. פני עוד כשלושה שבועות לפורום פסיכותראפיה של גידי רובינשטיין לקבל ייעוץ נפלא. ו.אני מוצאת המון דמיון לבעיותייך, אפילו זהות, ואשמח לכתוב לך אישית, אם תרצי. ז. ממליצה לך גם על "מסע אל העצמי" שבאתר חרדה חברתית. מיכל.

מיכל הי, שמחתי לקבל את תשובתך. ואשמח עוד יותר לדעת על טיפול קבוצתי. האם השתתפת בכזה? איך נעשה הטיפול? האם נושא השיחה בקבוצה הוא רק בנוגע לחרדה החברתית? אשמח לקרוא עוד מהניסיון שלך. אגב טענת לגבי התרופות שהיום יש קצת בעיות איתן, מהי כוונתך? תודה המתלבטת

שלום לך, אני מטופלת מזה חצי שנה בערך בפרוזק נגד דכאון, חרדה וחרדה חברתית. הייתי בעבר פעמיים בטיפול אצל פסיכולוגיות שלא עזר ואילו הפעם, בטיפול אצל פסיכיאטר שמשלב טיפול תרופתי עם שיחות יש שינוי חיובי. זה לא כדור פלא, והוא לא פותר את כל הבעיות, אבל הוא משחרר את האנרגיות לעשיית דברים שיגרמו לנו ליותר הנאה ופחות חרדה, ומקל על ההתמודדות. אני עדיין לא מרגישה נפלא, אבל באיזשהו מקום אני מרגישה יותר חזקה וכשירה להתמודדות וזה מאוד משמח אותי. לפי הדברים שכתבת נראה לי שאת סובלת קצת ממחשבות כפייתיות שאינן מניחות לך להתרכז בעיקר, לכן כדאי לך להתייעץ עם פסיכיאטר טוב שעימו תוכלי לפתח יחסי אמון ולחזק את עצמך יותר. כמי שסבלה שנים רבות מדי מחרדות ומהערכה עצמית נמוכה, אני ממליצה לך לנסות תרופה, כי היא יכולה לשנות את איכות חייך וחבל על כל רגע. לעיתים יש אמנם תופעות לוואי לא נעימות (במקרה שלי כמעט ולא היו) אבל תמיד אפשר להפסיק. מאחלת לך שתפסיקי להתלבט

קודם כל למה את לא סומכת על דעה של מטפל (מוסמך?) שמכיר אותך היטב כבר 3 שנים רצופות ויש לך בו אמון מלא ובמקום זה את מחפשת תגובות של אנשים אנונימיים באינטרנט שלא מכירים אותך בכלל חוץ מהסיפור שהצגת כאן מנקודת מבטך האישית והסובייקטיבית(?) זה כבר ברור היום שלפסיכיאטר אין מה להציע למטופל מלבד תרופות. הביולוגיה השתלטה על הפסיכיאטריה באופן טוטאלי. ישנם עוד מס' פסיכיאטרים מ"הדור הישן" שהם גם פסיכותרפיסטים אבל לא תמצאי רבים כאלה. בכל מקרה לרוב התרופות שנמצאות בשימוש לוקח בד"כ 4-8 שבועות בשביל לדעת במדוייק את ההשפעה המלאה עליך לחיוב ו/או לשלילה.

תמיד טוב לשמוע עוד נקודות מבט ולקבל רעיונות . אפשר רק להחכים מזה.

הי. למתלבטת. קראתי עכשו שוב בעיון רב את מכתבך, ואני מוצאת את עצמי מתלבטת ביחד איתך... כולם כאן יועצים לך להתחיל בטיפול תרופתי, ואני לא בטוחה שאני מצטרפת לדעה זו. כפי שכבר נדמה לי כתבתי לך, לדעתי המדד הוא מידת היכולת שלך לתפקד. ואת מתפקדת. אני שסובלת מאותן בעיות אותן את מתארת, יכולה לכתוב לך, כי תרופות אינן פותרות את הדברים הללו. ובוודאי כשמפסיקים ליטול אותן, גם אם נדמה היה שרגישות קצת קהתה- מסתבר שנשארנו אנו עצמנו. כי דברים לא טופלו מן השורש. ולתרופות יש גם מחיר: קשיים בגמילה (לא בהכרח), תופעות לוואי, (גם לא תמיד), והפרעה לתחושה המינית. מאידך, טיפול פסיכולוגי יכול להיות ממושך, וגם שם אין לך ערובה לדבר. אמרתי לך מראש, אני מתלבטת יחד איתך.. זה פשוט קצת נשמע לי איך להגיד לך, להכניס ראש די בריא למיטה שעלולה להיות קצת חולה כי זה לא שאת באיזה מצב של התמוטטות או משהו כזה. חלילה. עייפות אפתיה- אלו דברים שאין לך מה לחשוש מהם. כי התרופות החדשות לא עושות זאת. ויש גם תרופות שהן בבירור ללא קושי בגמילה, ואף כאלה ללא תופעות לוואי כמעט כלל אמרתי לך שאני אובדת עצות כמוך.. את יכולה למשל לנסות לזמן מוגבל, לראות איך זה. ואולי באמת לחשוב על קבוצה לחרדות, כפי שכתבתי לך. אשמח, אם יש לך שאלות נוספות.

מספר התגובות הגדול יחסית מראה כי עלית על נושא של ממש. טיפול תרופתי הוא מסע. את יודעת את נקודת ההתחלה ואין לך מושג את סופו. הכדורים 'לוקחים' אותנו לכל מיני מקומות ולא רק ובהכרח לשינויים הרצויים לנו. במצב קיצוני ובכפוף ליעוץ של פסיכיאטר יש לשקול שימוש בכדורים. במצבים 'קלים' ואפילו מעבר לכך לא הייתי מיעץ לך לפנות לכדורים. התוצאה מהשימוש בכדור, תופעות הלוואי ונושא הגמילה הוא מאוד אישי. אני מכבד את כל אדם מהחוויה שלו אלא שאת עצמך לא תדעי במה מדובר אלא רק כשתתחילי את המסע.(באחת מהתגובות דובר כבדך אגב על ירידה במיניות. אני איש נשוי. בלשון המעטה אומר שזה היה מאוד לא נוח הנושא). ובאשר לי- השתמשתי בכדורים מסוגים שונים ולאחרונה חזרתי לכדורים. כל הפעולות היו בפיקוח רופאים מומחים בתחום. לסיכום- אם את יכולה ללא כדורים- עדיף שלא תתחילי אתם. יש נושא נוסף שלא הרחיב עליו את הדיבור. "כדור מביא כדור" על משקל "חבר מביא חבר". שיהיה לך טוב בכל החלטה שתקבלי.