ועוד שאלה על דיסטימיה

שלום ד"ר הידש, קראתי בעיון רב את כל תשובותיך לפונים השונים בנושא הדיסטימיה. אחת מהפסקאות שכתבת נגעה לליבי. ציינת בה כי דיסטימיה יכולה להימשך לאורך שנים, ולעתים האדם אף עלול לאבד את שמחת החיים, ויש צורך ללמדו מחדש כישור-חיים זה. אני לא איבדתי את כל שמחת החיים. איבדתי את מרביתה.... המילים שמחה, אהבה ואושר מוכרות לי מעיון ב"מילון אבן-שושן", או, להבדיל, מטלנובלות מן הזן הנחות... (אגב, אני בעלת חוש הומור מפולפל, אך יכולה בקלות להפוך לצינית...). "השטחה" או "חוסר תחושת החוויה" הובילה לכך שגם צער ועצב אני לא חווה בעוצמה כה חזקה (אבל כעס - כן, ומאוד), והפכתי ל"שכלתנית" ו"עניינית" . מאחר שאני חוקרת ומרצה באחד מתחומי חיי הנפש, אני חוששת מאוד לפנות לעזרה (אכן, הסנדל הולך יחף... ואף יש לו יבלות...). טיפול פסיכולוגי "עוד בא בחשבון", אבל טיפול פסיכיאטרי - שומו שמיים והס מלהזכיר! שאלותיי - * האם התיאור שנתתי אכן תואם את הדיסטמיה או ש"צימחתי" לי הפרעה מסוג אחר (אגב, אני בת 37, רווקה) ? * בכל ההסברים שהעלת קשרת דיסטימיה עם טיפול תרופתי. אני, באופן עקרוני, אנטי תרופות (להוציא אקמול, מוקסיפן, וסירופ נגד שיעול - כשממש אין ברירה...). אם אכן דיסטימית אנוכי - האם ניתן לצאת ממצב זה גם ל-ל-א טיפול תרופתי ? תודה רבה רבה. כמו כן אם יש אנשים בפורום ה"סובלים" מתופעות דומות, אשמח אם תכתבו עוד על כך.

הבעיה כפי שאת מתארת דומה למרבית תחושותי לפני שהתחלתי טיפול תרופתי,למען האמת גם אני חששי מללכת לטיפול שכזה בעיקר בגלל הסטיגמה שאת מתארת. באיזשהו שלב הרגשתי שכבר קשה לי מדי לשאת בזה וכי אין לי מה להפסיד (יותר רע כבר לא יהיה....) אז התחלתי בטיפול תרופתי ומאז חיי הפכו לנסבלים וקלים יותר. מה שאת תחליטי הוא הקובע,אך לדעתי במוקדם הוא במאוחר תאלצי להתחיל טיפול תרופתי,אולי במקביל לטיפול פסיכולוגי שבו את כה מצדדת. בכל מקרה רק טוב, גיא

אשמח להתכתב איתך בפרטי. אם תרצי.

לדפי שלום, גיל 37 הוא כנראה גיל מיוחד. איני יודע מדוע אבל בגיל הזה אנשים פונים במיוחד... אבל לענין, אני חושב שקודם כל כדאי לגשת לאיבחון מקיף וטוב, אחר כך תוכלי להתקדם, לשאול שאלות, להתעניין בטיפולים פסיכולוגיים ובתרופות. ישנן דרכים רבות לטפל. מה שקראתי בין השורות הוא הסבל והנזק הממושך שהדיסטימיה או מצב רוחך גורם לך.... אם תעשי חשבון ותראי מה הפסדת ועל כמה דברים ויתרת בגלל, חוסר חשק, "אין לי כוח", לא בא לי, לא עכשיו תראי שכבר היית יכולה להיות במקום אחר לגמרי. גרמת לי לשמחה ושוב להוכח עד כמה הפורום חשוב ומועיל לאנשים, לפחות זה הרווח שלי.... בכל אופן ההמלצה היא לאט לאט, קודם כל אבחון אחר כך תחשבי. המעמד, התפקיד שלך וכל מה שמסביב לא יפגעו. שיהיה בהצלחה ותקדמי את עצמך דר' גיורא הידש

תכתבי לי לאימייל. mailto:[email protected] נילי.

שלום דפי, אין צורך לומר לך, אך את יודעת > לבחורות "רווקות מבוגרות" כמוך, כמוני, יש משהו "קטן" תרתי משמע שמתחיל להיות חסר, והרגשת הפספוס בפתח... ואמרת את זה, למעשה, במילים אחרות. אנכי, שיבולת, אפילו לא מכירה ולא הכרתי מעולם את המילים שהזכרת אפילו מהמילון (לא טרחתי לחפש אותן...), וגם לא רואה טלנובלות, כי ממילא כלום לא מעניין אותי יותר.... אפילו לכעוס לא מצליחה כבר, שלא לדבר על בכי. גם לי יש בעייה בלומר "כן" לתרופות, אם כי מסיבות שונות לחלוטין, מסוג הסיבות שלא הייתי שמחה לפרט כאן... והסבל - אטומי! אבל - הייתי ממליצה לך להיות חכמה ממני. הקשיבי נא להמלצות החמות כאן. ואולי גם אני אקשיב בטעות... (?!) בהצלחה שיבולת

שלום דפי, אני מבקשת לכתוב אליך, אבל באופן פרטי, על ענייני דיסטימיה ושאר ירקות עניניים ושכלתניים. כתובת המייל שלי אמורה להופיע כאן. (אני נטולת וירוסי-מחשב. לא לפחוד.)