חזרתי ????

סתם קפצתי לביקור במישור הנפשי הכל מוזר ויותר מידי מתוסבך אבל ברמה היותר מתוסבכת של התיסבוך שהתיסבוך הראשוני שנכנס לתיסבוך שהסתבך מכל התיסבוכים ביחד ושהתיסבוך מלחתחילה הוא לא שונה מהתסבוך הנוכחי , פשוט יש תסבוך חדש שמביא למצבים משונים ולתופעות לוואי כמו צורך להתכנס בעצמך או צורך אגואיסטי במקצת, שלך לדון בבעיות של עצמך ולהיות קיר בטון לבעיותהים של אחרים. רציתי לדון בכמה נקודות ושאלה אחת לדר: האם יכול להיות מצב של אנשים נכים רגשית? או מוגבלים רגשית? והאם באמת יש תופעה או תיאוריה כזו ויש לה שם? יש תופעה כזאת שקוראים לה חיים, ובנאדם עובר כל מיני דברים בחיים שלו , ואת ה"בום" הראשוני הוא מקבל בבית וזה אולי מה שעלול לעצב את אשיותו ואת אופיו לעתיד. זאת שאלה.. אם זה בכלל נכון, לא שהמצב כ"כ נורא, סה"כ, יש לו הורים שמוכנים לעשות בשבילו הכל, ולא חסר לו כלום מבחינה חומרנית. אבל אז החבילה מתפרקת, למרות שהוא יודע שגם לפני זה , החבילה כבר כנראה היתה מפורקת, אמא אחת שיכולה להיות אמא ברחם, אבל קשה לה להיות אמא רוחנית או רגשית או איך שתרצו לקרוא לזה ויש ילדה אחת שמחפשת את הקן החמים אבל מוצאת אותו בעיקר אצל השכנים ואבא אחד שמתפקד גם כאמא וגם כאבא (שלפי דעתי כבר היה צריך לקבל מזמן את תואר הורי השנה) ופתאום (מדלגים פה על הרבה דברים אחרים אבל תתמקדו רגע בהווה) הילדה שמתבגרת הופכת להיות סוג של השתקפות לאם, למרות שחייה איתה רק עד גיל 9, ועוד איזו שנה - שנתיים לפני לא הרבה זמן. ופתאום , טוב לא כ"כ פתאום , משפט הלהיט התורן שהיא שומעת וחווה גם מחברים וגם ממשפחה (לא כולל את אמא) הוא "את נכה רגשית" כל מה שאמור לעבור בצורה כזו שאנשים אמורים להגיב בצורה רגשית כלפיו, עובר.. מתמהמה אולי כמה דקות (במקרים מסוימים) וחולף ביעף. לקח לי קצת זמן להבין שאני כזאת. חשבתי שפשוט אחותי לדוגמא לוקחת את האני החדשה כביכול בצורה קשה, כי היא רגילה לקבל אותי בתור זאת שאוהבת רומנטיקה ועוד דברים אחרים בגווני פסטל ועכשיו אני פשוט פחות איכפתית וקרה יותר, ואל תגידו שזאת התבגרות ונטישה של האידיאלים הישנים כי זה לא ככה, אני מסוגלת לעשות דברים נוראיים ופתאום יוצא לי לריב עם חברים הכי טובים ופתאום אני מוצאת את עצמי בסיטואציות שבהם אני יכולה להתנהג בצורה הכי גרועה ולבטל כאילו הכל בהתעלמות חשבתי שהם סתם אומרים את זה, נו אתם יודעים כמו בריב , אבל פתאום חשבתי על זה והבנתי, שאולי פשוט קיבלתי "ירושה"? וחוצמזה שחזרתי לסירוגין לגטו השינה שלי, והרצון המפוקפק של אבא שלי לאשפז אותי עמד שוב על הפרק בדיוק כמו בתקופות שגרתי עם אמא שלי המשפט שלה היה אחרי שהיא קלטה אותי חורפת כל היום היה "צריך לאשפז אותך" או "את כמו נכה" ופתאום התחלתי לחשוב אם יש קשר למחשבות ספק נבואיות שלי בגיל 14 לגמור בבית לחולי נפש בבליוגרפיה: למי שמעוניין להעמיק את ידיעותיו או למי ששכח, מוזמנים להקיש במקלדתכם את השם לידיה בחיפוש בפורום פסיכיאטריה , אזהרה: מסתבר שיש איזו "מתחזה" לשמי, אז כל מידע שתמצאו שהוא פחות או יותר מדבר על נושאים אחרים בפתילים דומים שקשורים אלי תבינו שזאת אני.

ללידיה שלום, טוב ומשמח שחזרת ולצערי נראה ממכתבך שכואב לך ולא טוב לך. הייתי נזהר מאוד במסקנות ובדברים שכתבת, הדבר העקרי שצריך ללמוד ממנו הוא "חיים ומוות ביד הלשון", משפטים מרעילים ומזיקים שנאמרו מתוך כעס נחרטים בנשמה ומזיקים. לכן צריך מאוד להזהר כאשר מדברים עם אנשים ובמיוחד עם ילדים. עדיף לשתוק מאשר לדבר שטויות. נראה שמצבך לא הכי טוב, האם את נמצאת בטיפול, מתי נפגשת עם המטפל בפעם האחרונה? אולי כדאי להקדים את הפגישה? נראה לי שכואב לך וחבל....תנסי להגיע למטפל בהקדם. שיהיה רק טוב דר' גיורא הידש