כל כך עצוב לי

לפני שבועיים ויומיים עברתי גרידה בשבוע 23+6. זה היה ההריון הראשון שלי... בשבוע 15 עשיתי סקירה ומצאו בעיה בעמוד השדרה. אמרו לי שאין לי מה לדאוג, מדובר בבעיה שניתן לטפל בה לאחר הלידה. אמנם מדובר בניתוח, והיה לי מאוד קשה לקבל שהתינוק הקטן שלי יעבור ניתוח בעמוד השידרה בעודו קטן כל כך, אבל השלמתי עם העובדה, והלכתי עם האמת שלי. לא הייתי מוכנה לוותר על הילד שלי. מאז עברתי סדרה של בדיקות, אקו לב, סקירות מכוונות לעמוד השדרה, ובכל בדיקה נאמר לי שהכל תקין. לבסוף הפנו אותי לבדיקת מי שפיר וצ'יפ גנטי. בדיקת מי שפיר יצאה תקינה, ואני הייתי על גג העולם. כל כך שמחתי, לא האמנתי שדווקא בבדיקה האחרונה - הצ'יפ הגנטי - יהיה לא תקין. ואז, מתקשרים אליי לבשר לי בצער רב כי מצאו בצ'יפ הגנטי חסר גדול בכרומוזום 16p11.2. ביקשו ממני להגיע כבר ביום למחרת למכון הגנטי. ואז מסבירים לי כי מדובר בחסר הקשור עם פיגור שיכלי ואוטיזם. הסיכוי ללדת ילד בריא קטן מאוד. הרגשתי שעולמי חרב עליי. לא יכולתי לנשום. לא הפסקתי לבכות, ולקוות שאולי הם טועים, אולי הם טעו והבדיקה כלל לא שלי. בגלל שכבר הייתי שבוע 23 ולפני חג הפסח, הוסבר לי כי עדיף שכבר אלך לועדה להפסקת הריון כי בשבוע לאחר מכן אין ועדות (בגלל פסח) ולאחר מכן, אצטרך לעבור לידה רגילה. כבר באותו היום אישרו לי לעבור הפלה. ביום שישי אישפזו אותי לבצע הרחבה של צוואר הרחם וביום ראשון 24.3 נפרדתי מהעובר. נפרדתי מהתינוק שלי, שלא הפסיק לבעוט עד הרגע האחרון. עד שנכנסתי לחדר ניתוח עדיין קיוויתי ש1עוד רגע יתקשרו אליי ויגידו לי שהיתה טעות, שבעצם התינוק שלי בריא ... הכל קרה כל כך מהר, לא הספקתי כלל לעכל. ביום רביעי אחרי צהריים מודיעים לי כי הבדיקה לא תקינה וביום ראשון אחרי צהריים אני כבר לא בהריון. כבר עברו להם שבועיים ויומיים וכאב לא עובר. אני לא מצליחה להמשיך הלאה, כואב לי, עצוב לי. יש בי כזאת ריקנות, הלב כואב כל כך. אני מנסה להמשיך בשגרה, חזרתי לעבודה, אבל לא מצליחה להרים את הראש, להפסיק לבכות, להפסיק להתגעגע לעובר שלי, להפסיק לחשוב עליו, על מה שהוא יכול היה להיות. אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על להמשיך הלאה. אני מרגישה חנוקה, שאני לא יכולה לנשום. איך אפשר בכלל להמשיך בשגרה? איך מתגברים על העצב, על הפחדים והחששות, על הכאב? איך מאחים את הלב השבור? איך מפסיקים להתגעגע???

קוראת את מה שכתבת ואני בוכה. כואב כל כך. איך ממשיכים בשגרה את שואלת ואני חוזרת שנה וחצי אחורה ומנסה להיזכר מה הוציא אותי מהחור העמוק והחשוך בו הייתי אחרי האובדן הקשה שלנו. השגרה,החיים,הרצון לשוב ולנסות שוב ,האהבה הגדולה שעטפה אותי מכל כיוון,האמונה שעשיתי את הדבר הנכון.כל אלה . כרגע את בעיצומו של הכאב העצום ואת מתקשה להתמודד עימו. הייתי שם:בכיתי כמו ילדה. דמעות הציפו את עיניי כל רגע וכל דקה. כאבתי את אובדננו האיום. חשובה הייתה תקופת האובדן שכן היא נתנה כח לקום. לקח זמן עד שהבנתי שיש בי כוחות להרים את עצמי מהיגון ולשוב לחיים,לשגרה,למטלות היומיום. אהוביי עזרו לי. תני לעצמך את הזמן יקירה להתאבל, הקיפי את עצמך רק באהובים ואוהבים,קבלי עזרה-יש היום קבוצות תמיכה רבות המסייעות להתמודד. יקח לך זמן והאמת היא שאין צורך למהר. הכל יחכה לך. מחבקת ומשתתפת באובדנך, אמא אוהבת.

מה שרשמת נגע לליבי כל כך. הכי עצוב זה לשמוע את כל הסביבה שלך בהריון והלב נצבט. יש מסביבי כל כך הרבה נשים בהריון, וכולן כמעט באותו השלב שבו אני הייתי אמורה להיות. זה לא חס ושלום קנאה או צרות עין, זהו פשוט שיברון לב על מה שאני איבדתי. תמיד המחשבה שהייתי אמורה להיות גם בשלב הזה, להשתתף איתן בשיחה על הבדיקות והחוויות. והן ממשיכות בשיגרה, ממשיכות בחייהן, ממשיכות בהריונן ואני איבדתי את מה שכל כך רציתי.

לפני שנתיים יומיים לפני סדר פסח גילו לעוברית שלנו מום קשה בלב... סדר פסח נחגג בידיעה שלא ברור אם נמשיך עם ההריון. לאחר 3 שבועות נוראיים ואין ספור חוות דעת החלטנו להפסיק את ההריון ולחסוך מהתינוקת ומהמשפחה סבל. כמו אצלך ההפלה בוצעה ברגע האחרון בשבוע 23+6 כשאני מרגישה את הבעיטות שלה ממש לפני ההרדמה. השבוע הראשון היה נוראי פיזית ונפשית. אחרי שבוע הגוף התאושש אבל לנפש זה קצת יותר מסובך. השגרה חזקה יותר מהכל וככל שעובר הזמן תדירות הדמעות פוחתת. כתבתי כדי לעודד..., גם עכשיו כשאני כותבת לך הגרון קצת חנוק ויורדות כמה דמעות אבל בחדר לידי ישנה לה הילדה המתוקה והבריאה שלי שהגיעה אלי אחרי דרך ארוכה. כשאני רואה כמה כל מחלה קטנה שלה מלחיצה אותי ומדירה שינה אני יותר שלמה עם ההחלטה לסיים את ההריון עם הילדה החולה שלי. עדיין חושבת על העוברית החולה שאיבדתי אבל עסוקה ומאושרת בילדה החיה שלי. טיפ - לקח לי קצת יותר משנה להכנס להריון בגלל הדבקויות שנמצאו לי ברחם כתוצאה מההפלה אשר הפריעו לקליטת הריון. אני מציעה שכאשר הגוף יחלים והנפש תתאושש ותחליטו לצאת למסע הזה שוב אז לפני כן לעבור היסטרוסקופיה אבחנתית שתבדוק אם הרחם תקין. הליך פשוט ולי ממש לא כאב. שולחת לך חיבוק גדול, יכולה להגיד שכל יום שעובר קצת קצת פחות קשה ותרגישי חזקה יותר להתמודד. מקווה שבקרוב ידייך יהיו מלאות

אני גם הפלתי לפני שבועיים. גם בגלל בעיה של פיגור. גם בשבוע 23.גם הריון ראשון שלי. גם לאחר שכללללל הבדיקות יצאו תקינות. אצלי גם הצ'יפ הגנטי יצא תקין... אני אפילו גרה קרוב אלייך. אני גרה בנס ציונה (ועובדת ביבנה)... גם אצלי הכל קרה מהר נורא בגלל החג. ביום חמישי הודיעו לי על זה שאני צריכה לעשות הפלה. ביום ראשון כבר הייתי אחרי ניתוח. אני גם שבורה . מרוסקת לרסיסים. הבעיטות שלה הרגו אותי. הרג אותי התחושה של להרגיש אותה והאת הבטן הגדולה ולדעת שאני הולכת להפיל. ועכשיו אני מתגעגעת כל כך לבעיטות שלה. כל כך קשה לי עם אנשים מסביב. כל מבטי התנחומים והרחמים. קשה לי עם הריוניות. קשה לי עם הכל. ואני לא יודעת איך לעבור הלאה. ואני כל כך מפחדת מהעתיד. אני מתה להכנס להריון , אבל צריך לחכות חודש לפחות כדי שהגוף יתאושש. ואני בחרדות שלא יצליח לי הפעם להכנס להריון, מצד שני אני בחששות אם אני כן אכנס להריון מכל בדיקה וכל דבר. תסלחי לי, אני לא יודעת איך לעודד אותך. בעיקר, אני יודעת שאין שום דבר שמישהו יכול להגיד שיעודד אותי אז אני מניחה שזה אותו הדבר אצלך. אני לא יודעת איך להגיד לך שזה ישתפר או להקל עלייך. בעיקר כי גם לי עצמי עוד לא השתפר המצב רוח. אבל דבר אחד אני יודעת. התחושה של יש עוד אנשים במצב שלי, שזה מה שקראתי פה מחזקת. לא חס וחלילה כי אני רוצה שנשים יעברו את זה אלא כי זה המצב. אלו העובדות. עוד נשים עוברות את זה. וזה לא כישלון שלנו. וזה לא אומר כלום על העתיד. אנחנו ביחד בזה. ואנחנו נתגבר על זה. תהיי חזקה! אם תרצי להמשיך להתכתב או אפילו להפגש (מאחר ואנחנו גרות קרוב) ואולי לבכות קצת ביחד, כי אני לא יודעת מה אצלך אבל אצלי אני מרגישה צורך להיות חזקה ליד הקרובים שלי שהם עצמם לא יישברו, ולעבור את זה. אנחנו נעבור את זה! אז אם תרצי המייל שלי הוא : [email protected] אני שולחת לך חיבוק ענק מורן

קראתי את כל מה שרשמתן והדמעות לא מפסיקות להתגלגל לי מהעין ללחי ובהמשך הפנים. מחר זה שבוע- שבוע ששני העוברים הקטנים שלי כבר לא איתי. שבוע שאני לא מרגישה אותם, שבוע שאין לי תזוזות בבטן. שבוע שבא לי רק לצעוק ולבכות. מחר אלו 7 ימים שאני מרגישה שאכזבתי את כולם, את המשפחה שלי , את אחיי ואת בעלי שלי. שבוע של סיוט שבכל בוקר שאני קמה אני אומרת אולי זה רק סיוט.. נוגעת בבטן ואומרת אולי אתם עוד שם. הבן והבת - התאומים שלי שלא יהיו... הקיץ הזה שלא אהיה אמא כמו שאמרתי כמו שחשבתי אני לא יכולה להפסיק לבכות, לא יודעת איך קמים איך מתאוששים איך חושבים אין תאומים, אין התרגשות, אין רק אין ריקנות