עצוב לי עד כאב פיזי אמיתי!

אני אמא של ... שילדה תינוקת מתה לפני כחודש. (כתבתי בפורום). החודש עבר, ועבר יחסית בסדר. נדמה לי שלבתי היה יותר "קל" לקבל את הסיפור הרע, ואילו אני - הסבתא - קיבלתי את זה מאוד קשה, מנסה לשחק אותה גדולה ליד כולם, ובמיוחד ליד בנותי ובעלי. אבל בפנים - אני מתפוצצת. עוד לא היתה לי הזדמנות לבכות חופשי ולבד. היום, הייתי "באטרף" אמיתי. התקשרתי למכון לרפואה משפטית (היתה נתיחה של הילדה) וביקשתי לדעת היכן היא קבורה. נאמר לי שהיא קבורה בבית העלמין בבית שמש בחלקת הנפלים, בקבר אחים. יש לי צורך דחוף ללכת לשם, ולו לפעם אחת בלבד. לבכות ולבכות ולבכות, ולהגיד לה שאמנם נקברה לבדה, אבל יש מישהו שכל הזמן חושב עליה. ושיש לה משפחה,ושסבתא חושבת עליה כל הזמן. כל מיודעי - מנסים למנוע ממני ללכת ומדברים על לבי שלא לעשות זאת. ו..אני כל כך רוצה, ולמרות שאני יודעת שאני "אתפרק לרסיסים" שם. בכל זאת. מה אתם אומרים כאן? אנא חזקו אותי. כל כך שורף לי בלב פנימה.

שלום בטי אני זוכרת את ה"חוייה" הנורעית שעברתם...תראי בטי אני בסך הכל אוצה לומר את דעתי: אם את חשה דחף ללכת,לכי אם מה שהלב שלך אומר...גם אם את מרגישה שזה "אפרק אותך לרסיסים" לפעמים הלב נרגע רק עאשר תוכלי להיפרד כמו שצריך.... יש בך את הצורך הזה לומר שלום,להיפרד ולשפוך את מה שעל ליבך!!! החיים ימשיכו ויזרמו הלאה עם כל הכאב שישאר בפנים זאת אכן "חוייה" מאוד טראומטית שתשאיר צלקת לתמיד..אם יש דבר שאוכל "לעזור" בכאב ע"מ לסגור את המעגל אני הייתי עושה,זה בסדר והצורך הזה שלך מובן לי לחלוטין.. בטי את איבדת נכדה לכל דבר..והתקופה הזאת היייתה לא פשוטה כלל..להישאר "מפוקסת" בשביל כולם זה מאוד מאוד קשה,עכשיו לדעתי הגיע התור שלך,להוציא את מה שיש לך ולבכות לבכות כי רק ככה תוכלי להרגיע את כאביך...אם המחשבה הזאת עלתה לך בראש היא תעלה לא פעם פעמיים גם בהמשך...כי הדחף הזה שלך להיפרד ממנה הוא דחף חזק.. מאחלת לך המון כח נפשי ופיזי... ימים יפים יותר ומלאים...

שלום לך גילי, מרגש אותי לקרוא ולשתף עוד אנשים בכאבי. עצם העובדה שאני כותבת, ומדברת, מוציא לי קצת אפור מהנשמה. ובקשר לרצון העז שלי לראות היכן קבורה הילדה - אני חושבת שעצם העובדה שנכחתי בכל שלבי הלידה וראיתי את התינוקת,שלא בכתה, וראיתי איך מנסים להחיות אותה במשך דקותיים (אח"כ מיד נלקחה לטיפול נמרץ יילודים) וכשראיתי איך עוטפים אותה, והידיים והרגליים שלה השתלשלו ללא חיות, הבנתי! ומאז סכין ספירלה ננעצה לי בלב. בתי הספיקה לראות אותה לשנייה, ואולי טוב שכך. יש לי הרגשה של קשר מיידי איתה. כל כך רציתי שיגישו לי אותה לחבוק, אבל נרתעתי ופחדתי. מכאן, הרצון ללכת, לשים לה נר וקצת לדבר אל תלולית העפר שלה. (אני לא מטמטמת, נכון?). בשבוע הבא אי"ה קבעתי עם חברה טובה ללכת לבית העלמין. אף אחד לא יידע ובטח שלא בתי. אכתוב ואיידע בהמשך. מצטערת שאני עושה רע לאנשים שקוראים זאת, אבל אני כותבת מדם ליבי ממש.