רגשות אשם

מאז שנכנסתי לפורום הזה לראשונה לפני חודש קיבלתי הרבה חיזוקים ומהסיפור האישי של כל אחת הבנתי יותר ויותר שאני לא היחידה שמרגישה כפי שאני מרגישה ושזה אפילו נורמלי, שאני שפויה. יש תחושה אחת שלא מרפה ממני שלא מצאתי לה אח ורע עד כה והיא- רגשות האשם. מידיי פעם עוד מציפה אותי תחושת אשמה, שאולי לא עשיתי מספיק כדי להציל את התינוק שלי, שאולי לא הלכתי לרופא בזמן, שלא הקשבתי לאינטואיציות שלי שאמרו לי שמשהו פה לא בסדר.. והנורא מכל היא המחשבה שאולי בגלל שההריון הזה היה לא מתוכנן ושהתקשיתי לקבל את הבשורה עליו הביאו לאובדנו במן התערבות קוסמית כזאת, מעין משאלת לב סמויה (קשה לי אפילו לרשום את זה). כשהרופא אמר לי שהוא לא מוצא את הדופק אצל התינוק שלי פרצתי בבכי תמרורים ונשבעתי לכל מי שהקשיב לי שאני רוצה את התינוק שלי, שכן רציתי אותו כל הזמן ושלא יקחו לי אותו.. כולם אומרים לי שאני לא אשמה, ואני גם יודעת שאני לא באמת אשמה (ואין לי באמת שגעון גדלות שאייחס לעצמי כאלה יכולות להשפיע על גורלי), ובכל זאת רגשות האשם עוד מציפים אותי לפעמים.

אליה יקרה, כנראה שמדובר בתחושה נורמאלית לחלוטין. אף אני מסתובבת עם רגשות אשמה קשים. השבוע הייתי אמורה ללדת וככל שהתקרבתי ליום הלידה המשוער הלכו וגברו רגשות אשמה קשים ומייסרים . הידיעה שההחלטה על סיום ההריון היתה שלנו, לאחר שהובהר לנו היטב על ידי שני מומחים והסתמכנו על מספר אולטרסאונדים ותוצאות החלבון העוברי, שהעובר שלנו לא מתפתח ,ושגם אם ישרוד את ההריון סיכוייו לחיות בצאתו לעולם , אפסיים וכמובן הסיכון הממשי לחיי שלי, על אף כל אלה לא מפסיקה להטריד אותי השאלה : מדוע לא בדקנו שוב??? מדוע לא התייעצנו עם מומחה נוסף?? מדוע לא המשכנו עם ההריון על אף הסיכונים הרבים והסיכויים האפסיים?? האם לא שמעתי על עשרות סיפורים אודות חיזוי ילד פגום אולם בעזרת האמונה והאהבה, נולד ילד בריא ושלם?? ואנחנו, אנשים מאמינים יודעים שבורא עולם מתכנן ומכוון, ולא פעם אבחון סופי וחד משמעי של רופא בכיר התגלה כטעות.... כנראה שזהו חלק מתהליך האבל הקשה. אולם רגשות אשם מלווים אותנו בהרבה רבדים בחיים: ביחסינו עם הורינו,עם עמיתים לעבודה,בתקשורת עם בן הזוג וברובד הגדול מכולם-יחסינו עם ילדינו. אותו עובר שאיבדנו , ילדינו הוא. אנו נוטלות על עצמינו את אובדנו ומייסרות את עצמינו במחשבה : מה היה אם... אני מפנה אלייך את הדברים אליה אך הם מופנים אליי : די,כאבנו די. בל נלקה את עצמינו ביסורי נפש המדירים שינה מעיננו ומונעים מאיתנו שמחת חיים. עלינו לפנות מקום גדול הן בגופינו והן בנישמותינו לחדש,לבריא ולשלם. אין לי ספק שזכרון האובדן לא יימחה וגם כשיהיו לנו עוד ילדים ו י ה י ו, נזכור תמיד את אותו תאריך משוער ונזיל דמעה. נדמיין את אותם חיים שנגדעו עוד טרם חיו ונבכה. הניחי את רגשות האשמה. מספיק סבלת .תני לרוח חדשה ורעננה , נטולת כעס ואשמה לנשוב בנפשך. מחבקת ומאחלת הריון בריא וטוב בקרוב.