הפלה שבוע 10

אני בת 35.5, עם שתי ילדות מקסימות בבית, ואחרי הפלה בשבוע 10. ההפלה הייתה שיאם של שבועיים לא פשוטים, שהתחילו בבשורה (בעייתית כשלעצמה מבחינתי) שיש לי תאומים. אחרי כמה ימי דימומים נתבשרתי שאחד ללא דופק, ואחרי עוד כמה ימי דימומים נתבשרתי שגם השני בלי דופק. אתמול הייתי אצל הרופא לביקורת אחרי הגרידה. הוא מצא שם איזה ציסטה, ואמר לי לא לדאוג, כי היא בטח תעלם עם המחזור הראשון, אבל שכדאי לי להמתין שני מחזורים לפני שאנסה להכנס שוב להריון. אני מרגישה שאני מתפוצצת מבפנים. הימים זוחלים וכאילו שום דבר אחר לא חשוב חוץ מהכניסה להריון. שתיים מחברותי הטובות ביותר, שגם עובדות איתי בהריון (הריון שהיינו אמורות לחלוק ביחד, כמו גם את חופשת הלידה שלנו) וזו תזכורת מתמדת למה שעברתי לעומת איפה יכולתי להיות עכשיו. החודשיים שאני צריכה לחכות עד שאוכל לנסות להכנס שוב להריון נראים לי כמו נצח, והתסכול שאני חשה מבפנים (למה אני? למה מגיע לי? מה עשיתי לא בסדר?) הוא רב. אני לא יודעת אפילו מה אני מבקשת - עצה טובה הרי אין. אני מניחה שסתם הרגשתי צורך לפרוק, לא בפני חברות טובות (והריוניות) או בפני בן זוגי (התומך והאוהב, אך הלא מסוגל להבין שלא באשמתו).

גילי שלום, תודה על התשובה. אני חייבת להודות שכבר תהליך הכתיבה, עשה לי סדר בראש ובכל הדברים שהרגשתי בעת שכתבתי. איכשהו עכשיו, כשעברו כבר כמה ימים מאז הביקור אצל הרופא, זה כבר לא נראה לי נורא כל כך לחכות עוד חודש עם ההריון. אני מבינה את מה שאת אומרת, ביחס להמתנה עם ההריון כדי לעבד את האובדן, אבל אני באמת ובתמים מרגישה שהדרך היחידה לשים את כל מה שקרה במקום הראוי לו (אי שם במגירת הדברים הלא טובים שקורים בחיים ושעוברים ככל שהזמן עובר)זה להכנס שוב להריון. וזה לא שאני לא חוששת. אני מכירה את עצמי ויודעת שעד שיהיה הריון ועד שאני אראה דופק, ועד שאני אצליח לעבור את החודשים הראשונים ולראות שהכל בסדר - זה יהיה נצח מבחינתי, אבל נראה לי שזה עדיף. אני גם חייבת להודות שהצפיה היומיומית בחברותי הטובות תופחות - לא תורמת לתחושה (לא מבחינת הידיעה שגם אני הייתי אמורה להיות שם איתן ולא מבחינת הכעס שלי על עצמי שאני לא איתן ב- 100% בחווית ההריון שלהן). וזה עוד תמריץ מבחינתי לרצות את ההריון הבא, אני מניחה.