קלימרוף שים לב לשעה..:)
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
היי ובוקר אור(בוקר אמיתי, השעה רבע לשבע). ישנתי אולי שעתיים... וקמתי.אז... הבט ידידי, לא חוויתי שום רגש של התרסה , או בהגת "ארץ נהדרת"..לא הרגשת כי " יצאת חוצץ" כנגדי.:) אחת הסיבות שבקשתי לנהל פורום זה ,בדיוק נובעת ממקום של לחלוק ידע/סקרנות /וכו'..דווקא עם כאלה"בעלי ניסיון חיים " שמרבים לקרוא ספרים וכאלה שלא ובכלל... ולאו דווקא לינוק ידע מאותם אנשי אקדמיה, שכבודם שמור עימהם, אך יש משהו נורא תמים ונעים בעיניי ,בעצם השירשושים והתכתבויות דווקא עם אנשים כמוני וכמוך, שלא סוחבים עמם את"חובת ההוכחה". ואם כבר השתמשתי במילה הוכחה, קלימרו, אני באמת חושבת (כמה שאני לא ממציאה את הגלגל) שאין אמת אחת בפסיכולוגיה. במיוחד לא שם , בענף הכל כך סבוך הזה.. כל הדחקה באשר היא , משרתת בנו איזה מקום. לטוב ולרע. אנסה להרחיב מעט על מנת להיות ברורה יותר. אתן דוגמה פשוטה ,שלטעמי רלוונטית לשם המחשת דבריי.סבתי עליה השלום, הייתה יקירת חיי, אהבת נפשי. ממנה נאלצתי להיפרד ביגון קודר, לפני מספר חודשים. תחילה ,בחרתי להיות צמודה לאבל , צמודה לאובדן ולסחוט את מיץ הדמעות האנושי יום יום ושעה שעה. כאשר נוכחתי (בעיקר בעזרת משפחה, חברים, אנשי מקצוע), העצם ההתעסקות המרובה \ מחבלת ומזיקה לתיפקודי, לי, כאדם שמח , מתבונן, חי, הנחתי קצת לאובדן , מבלי לחוש רגשות אשמה ומצפון. בתקופה נוכחית זו, לאחר שאזרתי כוחות חדשים ומחודשים, אני מגיעה לזירת"עיבוד הרגשות", ממקום חזק יותר, לא מתפרק. מקום בו אני חשה שעצם המחשבה/עיסוק וכו' לא מייאשות אותי ומבליטות בי את החסרון שבהעדר סבתי. קלימרו הנחמד, הדחקה לטווח ארוך ולא מבוקר(ע"י העצמי- אנחנו) היא אסון נפשי אמיתי לטעמי. אך בדיוק כפי שציינת את אותם "מטעני עומס" שאנו צוברים עם השנים, באה "גברת הדחקה" ועוזרת לנו לצעוד קדימה,מעט, ולהביט אחורה אל המשקעים כשאפשר לגשת ל מטענים חורגים אלה אך בו בעת, לשמור ולגונן על הנפש העדינה שלנו. בסופו של עניין, היא שם כדי לתת לנו להמשיך, לעצור ,שוב להמשיך שוב לעצור.. ללמוד ,אך בעיקר לסלוח לעצמנו/ליקירנו .כי אנחנו כאן כדי לאהוב אותנו ואת האחר.(אמירת "פיס", שאני באמת מכוונת אליה ומתכוונת אליה). יום אביבי נהדר. ואין לך מושג כמה נעים לי להסביר את עצמי, ממקום ניטרלי וכנה, מבלי לפחד להיכשל בבחינה:) מיכאלה
כל דבר שנאמר מפורש בצורה הכי נוחה לקורא,בצורה שבה המח רגיל להגיב. גדולים וחכמים ממנו אמרו שהדעה של האחר חזקה יותר משלך,כי בדעה שלו אין את הרגש אשר מלווה את הדעה שלך.אז אני לוקח את המילים שלך בשתי ידים. נסיון החיים שלי מראה הראה לי שההדחקה שלי גרמה לי לפתולוגיות כאלו,שעכשיו קשה לצאת מהעור של עצמי.אבל בצעדים קטנים,אבל ממש איטים,פורמים את הקשרים הללו. (כמו השאלה שיש לי -למה זכרונות ילדות מופיעים לנו בגיל כלכך מאוחר,ומה זה תורם לי) חייכתי שקראתי את המשפט האחרון שלך מיכאלה,כי הוא כלכך נכון. חג שמח.. קלימרו
'הדעה של האחר' יכולה לחזק או לשנות את דעתך כשהרגשות מצטלבים, כשהרגש של 'האחר' פוגש בשלך, מלווה את דעתך מתוך הבנה והזדהות. מחובר לרגש שלך. ללא תנאים אלו דעותיכם לא תפגשנה ולא תהיה 'לאחר' השפעה על דעתך. אם תעמוד על ההבדל שבין 'הדחקה' ל-'להניח', תמצא שהדחקה היא אמצעי הגנה של הנפש למנוע הצפה של הרגשות. כאשר אנחנו 'מניחים' לדברים ניתן לאסוף אותם במידתיות הנכונה ולטפל בהם בהצלחה.
