דיבורים

שלום רב, יש לי בעיה של אמירת הכלללל הפרצוף!! זה אומר שאם אני מוטרדת או כועסת אני מפגינה זאת לעיתים מבלי להתחשב מי מולי. הכוונה היא לא להוציא על אותו x שהכעיס את התסכול אלא להפגין "רעש" פנימי ברבים,מה שכנראה גורם לתחושה של אחרים לראות בי מתנשאת ביקורתית ואולי גם לא להתייחס לדבריי בכובד ראש. לדוג': אני מאוד מתוסכל בעבודה מגורמים שונם: התנהלות,שכר,יחס אישי וכו... מאחר ואני כ"כ מאמינה בצדקתי, אני מסוגלת להגיד את רחשי ליבי בקול וכך לגרום אולי לראיה חסרת רצינות כלפיי או שלא ממש מתרגשים ממני - מה שגורם לתסכול כפול. בפועל,אני ממש יודעת ומאמינה שכל דבריי אמיתיים והגיוניים אך אני חשה שעליי לבלום את התחושות ולשתוק ואני לא מסוגלת כי בפנים אני ממש נזעמת... לדעתך,איזו הסתכלות יש לאחר על מישהו שמתנהג בצורה כזו? האם זה עלול לפגוע בי בעתידי המקצועי? יש לי קונפליקט אדיר בין הרצון לשתוק ולהיות בתלם על מנת לזכות בהערכה,בתמיכה וכד'.. לבין הצורך העז להגיד הדברים בפנים,לקרוא בקול "תתעוררו...." ולנסות לשנות דברים. נראה לי שאיני מצליחה בפועל,אך עדיין לא ממש משנה את התנהגותי ואולי....אפילו הורסת את מעמדי. אין סיכוי שמישהו באמת יחוש שדברים אינם מתנהלים כמו שצריך ויקח זאת עד כדי כך לתשומת ליבו? האם אנשים כאלה אטומים לסביבה ואכפת להם רק מעצמם? אני מגלה שממש "רימו" אותי במקום העבודה וזה מקומם!!! ועוד להבין שעובד אחר קיבל את האפשרות שאני ציפיתי לה למרות שבעצם חשבתי שמספיק מעריכים אותי. ניסיתי להתמודד עם השתיקה מול הסביבה תקופה יחסית ארוכה עד שנפגעתי ואז התחלתי לשתף פעולה ברכילות,בסיפורי חולין עם אחרים וזה גורם לי להרגיש חראאא כי אני לא רוצה להיסחף למצב הזה שעלול לסבך אותי עוד יותר. איך מתמודדים עם תחושת אכזבה? כעס? ניצול? האם אני כזו שלילית באומרי את הדברים כמו שהם מבלי לייפות אותם כפי שניסיתי עד כה??? אני גם בן אדם וגם לי יש צורך להתפרץ אך אחר כך בחשבון הנפש שלי עם עצמי אני מתחרטת כמעט על כל מילה שנאמרת על ידי....

היי יעל, אני חושבת, שאפשר להגיד (כמעט) הכל, רק תלוי איך עושים את זה. לא תמיד הדבר הראשון שקופץ לראש, הוא בהכרח הדבר שמתאים להגיד, גם אם מדובר במשהו שהוא נכון בבסיסו. תנסי לדמיין סיטואציה חברתית כזו: את פוגשת חברה טובה שעשתה איזשהו שינוי (תספורת למשל). בעינייך התספורת החדשה שלה לא משהו בכלל, לצורך העניין. את יכולה לזרוק לה את זה בפרצוף בלי לעבד את זה (נניח: "איפה הסתפרת? זה מזעזע!"), ואת יכולה לעצור רגע, ולהגיד לה את זה בצורה חביבה יותר, נגיד: "תתחדשי על התספורת. בעיניי היא לא מוצאת חן, אבל אם את אוהבת אותה, אז אני שמחה בשבילך". כאשר הדגש הוא על דעתך לעומת הבחירה שלה. אני לא יודעת אם, כפי שכתבת, יש לך בעיה או שזה יוצר לך בעיות. זו שאלת הביצה והתרנגולת הייתי אומרת: לאורך זמן, זה בהחלט עלול לגרום לאנשים להתרחק ממך, ולהתחיל לסנן היטב את מה שהם אומרים לך, מתוך חשש מהתגובה שלך. כתוצאה מכך, שוב תרגישי שמעלימים ממך דברים, או שפועלים מאחורי גבך... וכך ייווצר מעגל, שיהיה לך (ולאנשים בסביבת העבודה שלך) מאוד קשה לפרוץ ממנו. אולי, בראיה אובייקטיבית, את קצת פחות צודקת, למרות שאת מאמינה (וזו כבר הסובייקטיביות שלך) שאת צודקת ב-100%? ואולי מה שהגיוני עבורך, לא נתפס כהגיוני כל-כך עבור עמיתייך לעבודה? בכל סיטואציה באשר היא יש 3 מציאויות: של הפרט, של האחר והמציאות המשותפת. לא תמיד יש בין ה-3 הללו חפיפה, וזה בהחלט עלול להיות לעתים מקור לתסכולים. כעס שאינו מנווט כראוי גם הוא מקור בטוח לחיכוכים מיותרים ולתסכולים; אף-אחד לא רוצה להיות שק חבטות של זולתו (לא פיזי ולא מילולי). אנשים נוטים להגיב בצורה חיובית יותר כאשר לא מתקשרים איתם באמצעות זעם, שמהווה גורם מרתיע וגורם לאנשים להתגונן אוטומטית (ולא תמיד ברור להם על מה ולמה). מה גם, שכעס (ברוב המקרים) אינו מהווה גורם שדוחף לשינוי, אלא להתקבעות דווקא. תחשבי על ילדים קטנים: ככל שכועסים עליהם יותר, כך הם נוטים יותר לכיוון ה"דווקא"... אנשים מבוגרים לא תמיד שונים כל-כך מילדים קטנים. באשר לשאלת האכפתיות של אחרים - יש כאלה וכאלה. יש אנשים שאכפת להם, ולאחרים לא מזיז כלום מלבד עולמם הצר. יש אנשים שאכפת להם, אבל הם לא עושים עם זה כלום, ויש כאלה שאכפת להם ופועלים כדי לשנות. יש המון סוגים של טיפוסים בעולם, ובטח שאי-אפשר להכליל תכומה מסוים (או היעדר של תכונה) על כולם. יעל, את לא צריכה להגיע למצב של לשמור דברים בבטן, אבל אולי כדאי שתמצאי את שביל הזהב - תגידי את מה שיש לך להגיד, אבל בצורה שלא תגרום לאחרים להירתע ולהתרחק ממך. הרה.