תשובה להרה וגם לשאר

בוקר טוב מאוד שמחתי לראות את תגובתך. האמת,הפורומים האלו ממש טובים וקיבלתי מס' תגובות - אבל,עדיין,אני ב"באסה" רצינית וכל תגובה (רק) מבלבלת אותי. חלק אפילו מייעצים לי ומתעקשים שהמטפל צריך להיות ממין נקבה?! יש לי כעת "חונך" שהינו בוגר תואר שני ומטפל באמנות.ההתרשמות שלי שהוא לא כל כך "קורא" אותי,למרות שלדבריו הוא בהחלט מבין אותי ואף "אוהב אותי" (המרכאות זה ציניות שלי כלפי עצמי-כן,כך אני "שופט" אותי!! עם הורים ו(חברים..)כאלה מי צריך.... כעת אלך להתארגן, ב-0900 אני צריך להיות אצלו ברמת השרון ואחר כך אמשיך לעבודה ה"מצויינת"(סליחה על הבוטות- אני פשוט כועס,רותח וזועם וגם על עצמי).אשתדל להשיב בהקדם.אני מבין שהורדתם את הטלפון שלי. האמת - הייתי מעוניין (ולא אתחשב כאן בדעת הוריי שמתנגדים)להופיע עם המקרה שלי באיזה תוכנית "ריאליטי" או אחרת בטלויזיה הארצית- מה כבר יש לי(עוד) להפסיד ?.את המשפחה שלי והחברים והתפקיד שהיה לי בעבודה כבר איבדתי ולא אוכל להחזיר מצב לקדמותו. דבר נוסף - בעת שחליתי בלוקמיה לא הייתי בשום קבוצת תמיכה וגם לא נאמר לי או הוצע לי לעשות זאת.פשוט "כימותירפו"(המצאה שלי)ומידי פעם עובדת סוציאלית ו/או פסיכיאטר ש"הושאל" למחלקה בה הייתי מאושפז דיבר איתיח וראה ש"הכל בסדר". האמת,כעת רק אני "קולט" - בכל זמן אישפוזי (עקב הלוקמיה)לא תפסתי שאני "אולי אלך לעולם הבא"...- וזאת,גם לאחר מכן והאמיני לי אנמי ראיתי חברים שאושפזו איתי(ונוצרות שם חברויות) "נפטרים(הן תוך כדי אישפוזי והן לאחריו בעת שהייתי "רק" במעקב שוטף".אינ יודע למה,אך הייתה לי(אז) הרגשה ש"אני עובר את זה בקלי קלות". מבחינת העבודה - הביאו לי מחשב נייד ועבדתי ב"שלט-רחוק" ממיטתי- כן,כן,!!) היום,אם המחלה תשוב(ועדיין יש "סיכוי")- איני יודע איך אנהג - מצידי למות נראה "אופציה" סבירה. טוב - באמת שאני (כבר) חייב ללכת להתרחץ וכו' - אז נהייה בקשר . ושוב - תודה לך ואשמח (גם) להכירך "פנים אל פנים" ולא רק כ"ישות מהמחשב"...). אני מבטיח שלא אנשוך אותך(וגם לא אשאיר סימנים...). ביי,נועם.

נועם... קודם כל קראתי והיה לי נורא עצוב :-( למרות שאינני מכירה אותך משהוא הכיש לי על ההרגשה .. לי זה קרה אבל מסמנים שונים מדכאון של שברון לב.. ההרגשה חוסר חשק חוסר סבלנות רייקנות מוכרת לי נורא. אני עדיין נשארתצי שם.. אתה עושה רושם שיש לך את כל הכוח להתגבר על זה אין לי ספק שתצליח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מאחלת לך לילה טוב ואת כל האושר שבעולם דנה

לילה/בוקר טוב, מאחר שרק עכשיו התפנה לי זמן ויש כאן שקט, לא הייתי בפורום בכלל היום. אז כנראה שמישהו פנה להנהלת הפורומים וכתוצאה מכך מחקו את מס' הטלפון שלך - אז אם יש עם זה בעיה, אתה מוזמן לשאול אותם לפשר ההחלטה הזו. זהו, עד כאן עניינים מנהלתיים-טכניים. אתה צודק, ככל שמקבלים יותר תגובות מיותר אנשים (אנשי מקצוע ו"סתם" אנשים מן השורה) נוצר בלבול גדול יותר. הרעיון המרכזי הוא, שבסופו של דבר תדע להוציא את העיקר מן הטפל לפי מה שמדבר אליך ונראה לך מתאים עבורך. הרי הכוונות של רוב האנשים טובות, והרוב לא עונים לך כדי לפגוע או לבלבל אותך. אני מכירה את הרעיון שלפעמים מטפל/ת בן/בת המין השני מהווה "שידוך טיפולי" טוב יותר. בפועל זה עניין של העדפה והרגשת נוחות. ברור שבחירה כזו מבוססת על כל מיני עניינים לא מודעים - אבל לא ממש רלוונטיים בעיניי - העיקר למצוא מטפל/ת שיש איתו/ה כימיה טובה. כי הבסיס לכל טיפול יעיל הוא הקשר מטפל-מטופל! זה יותר חשוב משיטת הטיפול, התאוריות השונות לפיהן עובד המטפל וכו'... בלי קשר מטפל-מטופל יציב, שבנוי על אמון הדדי לא יהיה טיפול מוצלח. מעבר לתחושה שלך כלפי החונך שלך (שהוא מפספס אותך) - נעים לך להיות איתו, או שאתה מרגיש שזה "לא זה"? ולמה אתה כועס, זועם ורותח על עצמך? ז"א - זה מותר לכעוס על עצמנו, אבל רצוי שתהיה לכך איזושהי סיבה, לא? נראה לי מיותר לכעוס סתם ככה (על עצמנו ו/או על אחרים). אני האחרונה שיכולה להגיד לך אם זה נכון או לא לפנות לטלוויזיה... יש לזה יתרונות וחסרונות, ואני מאמינה ששקלת (או שאתה שוקל) אותם אחד לאחד. צריך לזכור, שמצד אחד שחשיפת הסיפור שלך יכולה להועיל לאחרים ולעצמך. אבל מצד שני - לחשיפה תקשורתית עלול להיות מחיר כבד ופוגע. מה שאני מנסה לומר בעצם זה, שאני אכבד כל החלטה שתקבל, אבל נדמה לי שזו החלטה שדורשת הרבה מחשבה, ולא כדאי שהיא תהיה חפוזה. אז במהלך האשפוז לא הציעו לך מערך מסודר של תמיכה נפשית, אבל כן "זכית" מדי פעם לביקור של עו"סית או פסיכיאטר. הבנתי נכון? קשה לכתוב עכשיו על משהו שהיה בעבר... אריאל זילבר שר: "כולם כאן חכמים בדיעבד". אז אפשר לכתוב שהיתה כאן החמצה גדולה של הזדמנות, ואי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. כן אפשר לחשוב מה אפשר לעשות בהווה, על-מנת שהסבל שלך יחזור למימדים אנושיים "רגילים" (והרי אין אדם שלא חווה סבל). התחושה שהיתה לך, שאתה "עובר את זה בקלות" יכולה להיות מוסברת כשימוש (הגיוני מבחינתך) בהכחשה מסיבית. מתוך היכרות עם מחלת הסרטן (לא אישית, אבל בכל זאת...) אני יודעת שרמיסיה היא לא הבטחה לשום דבר, אלא מצב של הפסקת אש (בתקווה שתהיה ארוכה ככל האפשר) עם המחלה. וכן, יש בזה אי-ודאות תמידי, שרק הוא לכשעצמו יכול להיות גורם שמערער מבחינה נפשית. מפחיד לחשוב על כך, שהיום בהמצב טוב, אבל מחרתיים הכל יכול להתחיל שוב מההתחלה. תוך כדי כתיבת שורות אלה חשבתי על משהו - בדקת אתה אופציה של קבוצת תמיכה לחולי סרטן? זו יכולה להיות מסגרת טובה עבורך, מאחר שהיא כוללת אנשים שנמצאים במצבים שונים של המחלה, והם יוכלו להבין אותך ולהזדהות איתך יוצר טוב מכל רופא ו/או מומחה כזה או אחר. נועם - אני לא מפחדת מאנשים שנושכים :-) תאמין לי, שאני יודעת לנשוך בחזרה... לא שווה לפתוח איתי בדו-קרב של נשיכות... אבל בחרתי במסגרת של פורום מאחר שזה הכי מתאים לי באופן אישי - למי שאני ולמה שאני יכולה להציע לאחרים. ומתוך היכרות עם עצמי, זה בהחלט הכי טוב הן עבורי והן עבור אחרים. להשתמע, הרה.