אי רצון להתבגר

היי, אני פונה בשאלה לגבי הסיבה ואולי מוצא לפתרון מדוע איני מעונינית ובורחת ממחויבות? איני ילדה - נהפוך הוא - בת 30+ ועדיין לא מצליחה להתקרב לרצון להיות אישה,אימא בעלת אחריות,לשלם משכנתא,להיות כמו כולם. תמיד עניין אותי דבר אחד - רווחה כלכלית ומעמד בעבודה שגם לא הושג בשל חוסר החלטיות ובעיה של פחד. אני מרגישה שאני בטוחה יותר וחזקה לבדי ולא אצליח להתמודד עם ישות קטנה וחסרת אונים מכל הבחינות. לא יודעת מה לעשות כי לפני כ-10 שנים שהעליתי זאת הוריי והסביבה אמרו לי חכי תגדלי תתבגרי והכל ישתנה. אבל כלום לא השתנה מאז!!! אני עדיין בשלי - בא לי לצאת לבלות,להנות,לראות עולם ולא לחשוב על רצינות בגרוש. חוץ מענייני כספים בהם אני עומדת על המשמר ולא פזיזה בכלל. הבעיה היא שהחברה סביבי כבר נמצאת מאחורי שלב ההתלבטות (לא היה להם שלב כזה לדעתי) וכולם הורים לילדים ומשותף להם כ"כ הרבה שאינו שייך לי. איני מתחברת למטבח,לבית,לכל הדברים "הנורמליים" ואיני יודעת מה לעשות כי בעלי(התחתנתי רק לפני שנה גם בשל חוסר רצון להתחתן) מתבעס מהמצב וכואב לי עליו כי הוא נשמה טהורה ולא מגיע לו הדיכי הזה והשוני הזה שלי... מה עליי לעשות? האם אדם באמת צריך לעשות דברים כי כך נהוג או לחיות כפי שהוא חש.. האם יכול להיות שהכל מושתת על פחד ובכלל אני מאוד רוצה זאת...?? אני מרגישה שלא זו התשובה כי ביני לבין עצמי באמת קשה לי להגיש שאני רוצה להשתנות החיים פשוט מכתיבים אחרת

חלי, אני לא מכירה אותך כך שאינני מתכוונת לשכנע אותך, לשפוט אותך, אבל רק לגבי הרצון להיות אמא - אני מאחלת לך שתהפכי להיות אמא , בהקדם, (מכיוון שיש את השעון הביולוגי וזו לא סתם סיסמה ) בכל זאת, רק אז תוכלי, קרוב לוודאי, להבין , כמה אושר ושמחה זה מביא... כיצד זה משנה את סדר העדיפויות. אי אפשר להשוות את זה לשום בילוי בעולם., לשום קריירה.. בהצלחה

שלום חלי, המסלול הבא מוכר לך - תיכון, צבא, טיול גדול בחו"ל, לימודים, עבודה זמנית, משפחה, קריירה... ? המסלול הזה הוא הנורמה המקובלת בחברה הישראלית. אבל מי, בעצם, קבע את הנורמה הזו? מי החליט שככה נכון עבור כולם? וכמובן שגם נשאלת השאלה האם "להיות כמו כולם" זה משהו שצריך לבוא על חשבון האינדבידואליות של כל אחד ואחת מאיתנו? הבעיה היא, שיש משהו בהליכה עם הזרם שאולי באמת מתאים לרוב האנשים (אחרת לא היה נוצר זרם). אבל יש גם אנשים שמוותרים על חלומות ושאיפות, מאחר שהם נתפסים כלא נורמטיביים. אם את לא מרגישה שאימהות נכונה עבורך בפרק הזמן הנוכחי בחייך, אז אין סיבה להכריח את עצמך להיכנס לתהליך של אימהות. מעבר לכך, מה מבאס את בעלך? העובדה שאינך רוצה להיות אמא כרגע, או העניין שאת לא ממש מתחברת לתפקיד הנשי כפי שהחברה מייעדת אותו לכל הנשים באשר הן? (היינו מטבח, בית וכו'?) חשוב להבין את זה, מאחר שאני מניחה שלא התחתנתם יומיים אחרי שהכרתם, נכון? כך ששניכם הכרתם, פחות או יותר, את היתרונות והמגרעות של בן/בת הזוג. אני מאמינה שהיו לכם גם ציפיות, שדברים ישתנו אחרי החתונה... ובכן, זה לא ממש תמיד עובד כך במציאות. כל אדם צריך למצוא את האיזון הנכון עבורו שבין מימוש עצמי לבין עמידה בציפיות החברה. וכן, זה כולל פשרות; לעתים להיות נון-קונפורמי ולעתים לוותר על משהו מהאותנטיות. שבת שלום, הרה.

בוקר טוב הרה, מכיוון שאני מבינה שאת צעירה , אני מבקשת להתייחס (ולהסתייג) לדברייך אלו, מנסיון אישי, ומנקודת מבט רחוקה.. "אם את לא מרגישה שאימהות נכונה עבורך בפרק הזמן הנוכחי בחייך..." הרה, העניין הוא (ובלי להכליל), שרבות הנשים לא יכולות להרגיש אם אימהות נכונה או לא נכונה עבורן, כל זמן שהן עדיין לא הגיעו לכך. את התחושות הללו ניתן להרגיש רק כאשר זה קורה. איריס