מהגיגיה של מדוכאת

שלום, אני קוראת עכשיו את יומני לאה גולדברג, ומרגישה כאילו נפשה התגלגלה בנפשי... משפטים שהיא כותבת כמו יצאו מפי...בהבדל אחד, שהיא לפחות מיצתה עצמה בכתיבתה ובעבודתה כמרצה וכמתרגמת. כמוה, גם אני לא ידעתי מעולם אהבה אמיתית והדדית כמוה, גם אני ויתרתי על כמיהות לב ונפש כמוה, גם אני חשה זרות וניכור אל עצמי, אל העולם כמוה, גם אני חווה דחייה גדולה הן בגלל מראי והן בגלל פגיעותי כמוה, מייחלת לשקט ולשלווה, שלעולם אינם מגיעים כמוה, מבינה שלעולם לא יגיעו ימים אחרים, טובים יותר כל שהיה, הוא שיהיה בגיל 40 העולם אינו צופן בחובו הבטחות לעתיד טוב יותר זהו בעיקר גיל ההשלמה עם מה שיש ומה שאין, גם אם מה שאין כבד מנשוא וגם אם אינך משלים בהכנעה, אלא בסערה רוגשת, לפחות כלפי חוץ מוטב שתעמיד פנים כאילו השלמת, כאילו אתה מסתגל, כדי שלא תאבד אחיזות נוספות בעולם שלא כמו לאה גולדברג, מתקשה להתנחם בספרות שלא כמוה, מתקשה לסלוח, להשלים ולהתפייס לא יודעת אם היא ניסתה טיפול פסיכולוגי. אם כן, וודאי שלא עזר לה. גם לי לא. טיפול אינו מעלים תחושות דחייה עמוקות, תסכולים וכאבי קיום. במקרה שלי, טיפול רק הגדיל את תחושת הניכור הקיימת ממילא, שכן לא נמצאו מטפל או מטפלת שיכלו להכיל את הזעם האדיר שלי. סליחה באמת, שלא עשיתי חיים קלים למטפל ולא התאמתי עצמי לנורמות הטיפול...שלא הקטנתי את מימדי הייאוש כדי שיוכל להשלות אותי ואת עצמו בכך שהטיפול מועיל... לתומי חשבתי שאדם מביא את מכלול אישיותו לטיפול ולא מצנזר אותה כדי שהמטפל יוכל להתמודד עימה ביתר נינוחות... ובתרגום חופשי למילים של פרידה קאלו, סמוך למותה: "הבנתי את הפרינציפ של הקיום, לא מעוניינת לחזור לכאן לעולם".

היי לך אני רוצה להגיד לך שאני נמצאת במצב נפשי אולי כמוך או אפילו יותר גרוע. אני עם כדורי הרגעה יומיומי...מתוסכלת מהחיים לא מאמינה בעצמי מרגישה דחוייה בודדה בעולם מסכנה והכי חשוב הרגשתת ריקנות בנפש ובגוף! נפלתי למצב הזה עקב אהבה שבסוף זה היה אכזה ענקית לא הצלחתי להתמודד איתה. כיום אני כבר עוד מעט שלושה חודשיים בבית ללא עבודה מתוסכלת מהחיים. אני מקווה שתיהיא חזקה והלוואי וזה רק תקופה בחייך,אגב לא ציינת בת כמה את ? מאוד קשה לי לענות לך, כי אני נמצאת באותה נקודת מבט ממש כמו שלך, לדעתי אפילו יותר

היי עצובה קלינית, האם בספר שאת קוראת, באותם יומנים, לאה גודלברג כתבה שהיא מיצתה את עצמה? היתה לה הרגשה של מיצוי עצמי, או שמא זה מה שאת יודעת ומבינה עליה היום, בדיעבד? אני שואלת משום שלפעמים, אנחנו לא מסוגלים לראות את היכולות שלנו... ולפעמים, וזה עצוב, הסביבה לא ערה להם (זוכרת שואן-גוך מת מטורף ועני?). העולם לא צופן בחובו הבטחות לעתיד טוב יותר כשמגיעים לגיל 40, אבל גם כשמגיעים לגיל 10 או 25... העולם לא צופן בחובו דברים טובים במיוחד; אנחנו צופנים בחובנו את הטוב והרע שלנו, ו"מלבישים" את זה על העולם שלנו, בקטן - לא על כלל הגלובוס - על הקיום הצנוע של עצמנו ועל הסביבה הקרובה לנו... לאה גולדברג מצאה נחמה בספרות... אין שום דבר בעולם, מלבד ספרות, שמהווה עבורך מקום מפלט זמני? והכוונה היא לאו דווקא ליצירה של משהו, אלא אפילו שימוש במשהו שאחרים כבר עשו... כי, לפעמים, סרט שרואים יכול לגרום לנו לשכוח את הכל, גם אם לשעתיים. וזו סתם דוגמא בשלוף. כמה מטפלים עברת עד עצם היום הזה? 3? 10? לפעמים צריך לעבור 7 מדורי גיהנום עד שמוצאים את המטפל הנכון; זה שיידע להכיל אותנו גם כשאנחנו הכי בלתי נסבלים (לכאורה), הכי קשה לנו עם עצמנו ועם העולם. מטפל שיידע לקבל אותנו על שלל הדברים שבנו, ולא יחטוף פאניקה או יברח כאשר אנחנו יורקים אש או מתנהגים בחוסר הגיון מוחלט. ואת יודעת - יש גם כאלה... לפעמים נדמה שלמצוא אחד כזה זה בערך כמו לקנות כרטיס טיסה למאדים, אבל זה לא כך. ובשביל למצוא לעצמך את המטפל "האחד" הזה, את צריכה להתאזר בהמון סבלנות ולהבין, כשכאשר מחפשים זהב לפעמים פוצעים את הידיים. ובשביל לזכות בגוש זהב קטנטן טוחנים הרבה חול... ולא, המטופל אינו אמור לצנזר את עצמו על-מנת שלמטפל יהיה קל יותר. המטופל כן אמור ללמוד, בעזרת המטפל ובצעדים קטנים, איך להפוך את הזעם למשהו שאפשר לעכל ולשלוט בו, במקום שהוא (הזעם) ישלוט במטופל. וגם לפרידה קאלו לא היו חיים קלים... אבל בינינו - לכמה מבין בני האדם יש באמת, אבל באמת - חיים קלים? הרה.